זיכוי מעבירות לשון הרע, שידול וסיוע

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מעניק לנתבע הגנה בהתקיים שני תנאים מצטברים: תום לב, וקיומה של אחת הנסיבות שנקבעו בסעיף זה. החלופה הרלוואנטית לענייננו קבועה בסעיף-קטן (8): "תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה". תכליתו של הסעיף היא לספק "הגנה לדיווחים על מעשים שעשויים לעלות כדי עבירה פלילית, על מנת לעודד הבאתם של עבריינים לדין" (עניין אילנה דיין, פסקה 43 לפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס).

אם דיווח-חֶסֶר מאפיין את מערכת אכיפת החוק בכלל, הוא מתבטא בפרט בדווח על עבירות מין (לסלי סבה "עבירת האונס – מגמות משפטיות וקרימינולוגיות" פלילים ג 46, 50-46 (1992); עירית נגבי "מבט פמיניסטי ביקורתי על השגי הרפורמות החקיקתיות בדיני האונס" המשפט טז 220, 221 (2011); דו"ח שנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, 2015).

אורי אמנם לא הוכיח כי נגרם לו נזק ממוני (כמו אבדן לקוחות), אך נוכח האופי הזדוני והדרך בה נעשה הפירסום, היה מקום לפסוק לזכותו פיצוי בגין נזק לא ממוני על הצד הגבוה, מעבר לפצוי הסטאטוטורי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.

נוכח חלקה המהותי בפרשה, אשר עולה גם כדי שדול לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), ובהיתחשב גם שלא טירחה להתייצב כדי להיתגונן מפני התביעה, תחוייב ר"ש בפצוי לטובת אורי בסכום של 200,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בגין מספר פרסומים של לשון הרע "בכוונה לפגוע", לפי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע (נומינלי, ללא הצמדה).

...

על יסוד האמור לעיל, הנני תמים דעים עם קביעתו של חברי, כי "הוכח באופן פוזיטיבי כי גרסאותיהן של המתלוננות חסרות יסוד", דבר שהיה כמובן בידיעתן, ולפיכך יש לדחות את הערעור בנוגע לתביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי אורי, גם אם לא מטעמיו של בית משפט קמא.

מקובלת עליי גם הגישה, לפיה נגישות רחבה מידי להגשת תביעות לשון הרע, עשויה להביא לשימוש לרעה בתביעות מעין אלה, תוך ניצולו של הליך זה לצורכי הרתעה והפחדה של מתלוננות בכוח ובפועל.

שאלת תום ליבן של המתלוננות – בהמשך למסקנה, לפיה מדובר בתלונות כוזבות, דבר שמן הסתם היה בידיעתן של המתלוננות, אין הן זכאיות לחסות תחת אחת או יותר מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע).

בין היתר נוכח שיקולים אלו, הפחית השופט י' עמית את סכום הפצוי שנפסק לזכות אורי בבית המשפט קמא, לכדי סכום כולל של 550,000 ש"ח. השופט א' שהם הצטרף לעמדתו של השופט י' עמית, הן במישור האחריות והן במישור קביעת הנזק ושיעור הפיצויים.

על יסוד מסקנתה שלא ניתן לקבוע שהוכח שהמתלוננות שיקרו, פסקה השופטת ד' ברק-ארז כי בכל הנוגע להגשת התלונות למישטרה וללשכת עורכי הדין, המבנה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק בצרוף סעיף 16(א) לו מקנה למתלוננות חזקת תום לב. מנגד, היא קבעה שניתן לחייב בפצוי בגין פירסום לשון הרע את ד' ו-מ' שהשתתפו בהפגנות שכן במקרה מעין זה לא עומדת להן הגנה מכוח החוק, וכן פסקה שיש לחייב את ר"ש שעמדה מאחורי תיכנון ההפגנות מכוח [סעיף 12](http://www.nevo.co.il/law/73015/12) ל[פקודת הנזיקין](http://www.nevo.co.il/law/73015), שעניינו באחריות מסייע או משדל.

כל השופטים הסכימו כי כלי המלאכה בהם השתמש בית המשפט קמא לא הלמו את התחום המיוחד והרגיש של נפגעי עבירות מין, והמחלוקת העיקרית ביניהם היתמקדה למעשה בשאלה הראייתית האם קביעותיו של בית המשפט קמא יכולות לעמוד גם כאשר בוחנים את העדויות על פי אמות המידה שעוצבו בפסיקה לבחינת מהימנותם של מתלוננים בעבירות מין.

...

תגובת אורי לבקשת המשיבות 4-2 לדיון נוסף אורי סבר כי יש לדחות את בקשת המשיבות 4-2 לקיום דיון נוסף מן הטעם שבית המשפט לא קבע בפסק הדין מושא הבקשה כל הלכה, וממילא לא הלכה חדשנית או כזו הסותרת הלכות קודמות של בית המשפט העליון.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשות לקיום דיון נוסף, בתשובות להן ובפסק הדין מושא הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות בעניין זה על קיום דיון נוסף.

סוף דבר – הבקשות לקיום דיון נוסף נדחות.

עצם הצגת העובדה שהתובע עמד לדין משמעתי בעבר בלא לצרף אליו את עובדת הזיכוי מכפישה את התובע כעבריין מין באופן המהוה לשון הרע.

ההיפך הוא הנכון – על־פי פקודות הצבא חל איסור מוחלט לכל מי שלא הוסמך לכך לקיים בירור או תחקיר מסוג כלשהוא מול מתלוננת בעבירות מין (פ"מ 33.0145 "איסור פגיעה על רקע מיני").

תקציר סיכומי הנתבעת הנתבעת טענה כי לא הוכח כי ניסתה להסית או לשדל חיילות להתלונן נגד התובע, וחזרה על הטענה כי היא פעלה על־פי ההנחיות המקובלות – זימנה את אותן חיילות לבירור, ציינה בפניהן שאם קרה או יקרה משהו הן מוזמנות לפנות אליה לצורך סיוע וכך מילאה את חובתה כמפקדת.

...

תביעת התובע בעילה של עוולה של הפרת חוק הגנת הפרטיות – נדחית.

התביעה־שכנגד בגין לשון הרע – נדחית.

בהינתן תוצאה זו יש להעריך את שכר הטרחה על־פי תקנות 514-512 לתקסד"א, המפנות לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס–2000, כאילו המדובר בתביעה כספית הן בעניין ההגנה מפני התביעה־שכנגד (150,000 ש"ח) והן בעניין התביעה שהתקבלה (30,000 ש"ח) בסך־הכל תשלם הנתבעת שכ"ט עו"ד בסכום של 16,420 ש"ח. בסכום זה חושב מע"מ. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע יציאות אגרה בתביעה בסך של 2,570 ש"ח לאגרה וכן 175 ש"ח הוצאות העדה ספיר אליחי.

החלטתי לזכות את הנאשמים מר קובי נבון ומר בן ציון ציטרין, מעבירה של איסור לשון הרע בצוותא, שדול וסיוע לעשיית פירסום לשון הרע לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ביחד עם הוראות סעיפים 1-3 שבו, בנוסף לסעיפים 29(א) ו-29(ג), 30, 31, 34כג לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

...

על רקע האמור לעיל, ביחס להתמשכות ההליך ודרך ניהולו, אני מוצא לנכון לקבוע החזר הוצאות לנאשמים אשר עומד על סך של 13,148 ₪ כולל מע"מ לכל אחד, לפי הפירוט הבא: עבור שכר טרחת עורך דין כולל הישיבה הראשונה - סך של 2,294 ₪.

בנוסף לאמור, אני סבור כי במסגרת זו של הדיון, יש להביא בחשבון מלבד זיכויים של הנאשמים גם את העובדה שניהול הליך ארוך ומייגע, גבה מהם מחיר אישי כבד אשר ניכר בעדותם ומהתרשמותי הבלתי אמצעית ממנה שהינה חזות הצורך להתמודד עם אשר "נחת" עליהם וליווה אותם לאורך שנים.

על יסוד אלה ובהתאם לסמכותי המנויה בסעיף 9(ב) לתקנות, אני קובע כי לסכום ההוצאות שנפסק לטובת הנאשמים יתווסף הסך של 6,574 ₪ כולל מע"מ, המהווה מחצית מהסכומים הנקובים לעיל בתוספת לתקנות, כך שמלוא סכום ההוצאות לכל אחד מהנאשמים יעמוד על סך של 19,722 ₪ כולל מע"מ, וזאת לתשלום ע"י מנירב בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו סכומים אלה הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד מתן ההחלטה ועד למועד התשלום בפועל.

לענין עבירת האיום נטען כי לנאשם לא היה כל חלק בפיטורי קובל 1 ואין ביכולתו כלל או בסמכותו במסגרת התפקיד שמילא, להביא לפיטוריו וכן שיש לזכותו כבר בשלב מקדמי מעבירה של ניסיון לשידול ללשון הרע מטעמים שפירט.

בהמשך, העיד הנאשם שפנה למר אופיר בר והבין שרק הוא יכול לסייע לקובל 1 (פרוטוקול, עמוד 56, שורות 28-32, עמוד 57, שורות 1-4).

...

ביחס לאישום זה מסקנתי היא כי יש לזכות הנאשם מחמת הספק.

לאור האמור, החלטתי לזכות את הנאשם מאישום זה, מחמת הספק.

סוף דבר אף שהגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכח במידה הנדרשת בפלילים שהנאשם ביצע עבירה פלילית, כנטען נגדו בקובלנה, סברתי שאין מקום לפסוק הוצאות לטובתו הן נוכח כך שטענותיו המקדמיות בראשית ההליך נדחו והן נוכח נימוקי ההכרעה כמפורט.