זיכוי מעבירות זיהום סביבתי

באשר להשגה על הכרעת הדין, נטען כי שגה בית משפט קמא עת זיכה את הנאשמים מעבירות לפי חוק המים, מחמת טעות משפטית בניתוח יסודות העבירה בקובעו כי עבירת איסור זהום המים הינה עבירה של מחשבה פלילית ולא אחריות קפידה.

בית משפט קמא התרשם מן המומחה, ניתח את עדותו והגיע למסקנה כי הוא לא היה מודע למסמך הסביבתי המפורט שנערך לגבי האתר וסקר את המצב הגאולוגי וההידרולוגי של האתר, הוא לא היה מודע לחוות דעת של ד"ר לויטה משנת 2003 ושל ד"ר גרייצר משנת 2004 המהוות חלק מחד/1340 , כי הוא לא בחן את דוחות הניטור ואף לא ביקר באתר כלל.

...

משכך, "נוכח הרשעת הנאשמים בעבירות על חוק רישוי עסקים, כפמורט ארוכות לעיל, וכיוון שהצדדים לא התמקדו בהגדרת ופירוש המושג "אתר שנקבע לכך" המצויין בסעיף 7 (ד) לעיל, הגעתי לכלל דעה שלא יהיה זה ראוי להרשיע את הנאשמים בגין המעשים המיוחסים להם מכוח חוק שמירת הניקיון גם בהקשר דנן".

כל פרשנות אחרת תביא למסקנה כי מותר להשליך פסולת באתר שייעודו מבחינה תכנונית הוא אתר לקליטת פסולת אלא שהרשויות טרם התירו לפעול בו. לפיכך חל על הנאשמים איסור לשליך פסולת בשלבים ב-ד, כפי שחל איסור על צד שלישי להשליך פסולת באותם שלבים מאחר והלשכת פסולת באותם בלשים טרם הותרה ובאותו שלב שבו בוצעה העבירה לא היה ברור אם תותר.

לסיכום: לסיכום, הערעור שהגישו המערערים על הכרעת הדין נדחה בזאת, ואילו הערעור שהגישה המאשימה מתקבל באופן חלקי באופן שהערעור על זיכוי הנאשמים מעבירות לפי חוק המים נדחה והערעור על המאשימה על זיכוי הנאשמים מעבירות על פי חוק שמירת הניקיון מתקבל באופן שבנוסף לעבירות שבהן הורשעו הנאשמים בהכרעת דינו של בית משפט קמא, יורשעו הנאשמים- כולם, בעבירות שיוחסו להם בניגוד לחוק שמירת הניקיון (עבירות בניגוד לסעיף 13 (ב) (1) ו- 13(ג)(א1)(א) יחד עם סעיף 2 וכן בעבירות בניגוד לסעיף 13(ב)(4א) יחד עם סעיף 7(ד) לחוק שמירת הניקיון.

מדגימת שפכים שנלקחה במועד הנ"ל משוחת הביוב הנ"ל, התברר כי שפכי המוסך מכילים מתכות ומזהמים שונים החורגים מהמותר על פי תקנות המים, וזאת כמפורט בטבלה שלהלן: הבדיקה תוצאות במיליגרם לליטר תקנות המים הערה שמן מינרלי 274,970 20 חריגה ב- 1,374,850% אבץ 329 3 חריגה ב-10,966% עופרת 26 0.5 חריגה ב- 5,200% מנגן 8.74 1 חריגה ב- 874% נחושת 69 1 חריגה ב- 6900% כרום 3 0.6 חריגה ב- 500% ניקל 2.3 0.5 חריגה ב- 460% אלומיניום 250 25 חריגה ב- 1,000% על פי עובדות כתב האישום, הזרמת שמן מינרלי למערכת הביוב העירונית מהוה זרז להווצרות סתימות בקוו הביוב, דבר שיגרום למטרדים סביבתיים קשים כתוצאה מגלישת ביוב.

הנני מזכה את שני הנאשמים מבצוע עבירה של הזרמת מזהמים לפי סעיפים 20א ו-20כא לחוק המים תשי"ט – 1959 יחד עם סעיף 3(ד) לתקנות המים (מניעת זהום מים) (מתכות ומזהמים אחרים) תשס"א - 2000.

...

בנסיבות אלה, הנני קובע שלא הוכח מעל לכל ספק סביר שהיה חלחול של שמנים אשר גרמו לזיהום הקרקע.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כדלקמן: הנני מרשיע את שני הנאשמים בביצוע עבירה של ניהול עסק ללא רישיון לפי סעיפים 1, 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח – 1968 יחד עם פריטים מספר 8.9, 8.10א ו-8.10ג לצו רישוי עסקים (עסקים טיעוני רישוי) התשנ"ה – 1995.

את נאשם 2 הנני מרשיע גם בביצוע עבירה לפי סעיף 15(2) לחוק רישוי עסקים.

טיעוני ב"כ הצדדים ב"כ המאשימה הפנה לערכים החברתיים המוגנים שנפגעו מבצוע העבירות על ידי הנאשמים, ובהם פגיעה באיכות הסביבה ובאסתטיקה הסביבתית, זהום הסביבה ויצירת פוטנציאל סיכון ללכלוך וזיהום של רשות הרבים, כאשר פסולת הבנין הושלכה בסמוך לגדות הואדי.

אמנם, ניהול המשפט היה מוצדק מבחינתם, שכן הם זוכו מעבירה חמורה של השלכת פסולת ברשות הרבים, ואולם קו ההגנה בו נקטו לא התאפיין בנטילת אחריות לבצוע העבירה בה הורשעו בסופו של יום, אף כי זו יוחסה להם מלכתחילה.

...

אינני מקבל טענתו של ב"כ נאשמים 3-1 לפיה יש להשוות את שיעורי הקנסות שיוטלו על הנאשמים לאלה הנזכרים בתדפיס "קנסות נגד מזהמי סביבה" המופיע באתר האינטרנט של המשרד להגנת הסביבה.

בענין חברת נמלי ישראל, נעתר בית המשפט העליון לבקשת הנאשמת, תאגיד, להימנע מהרשעתה, אף כי דובר בעבירות שעניינן, בין היתר, זיהום ימי והשלכת פסולת, תוך שהוא מציין, בעמ' 20 לפסק הדין, נסיבות חריגות ומיוחדות, אשר לא הוכח כי מתקיימים בענייננו, שהביאוהו לעשות כן, לרבות אלה – העבירה נעברה בידי קבלן משנה של קבלן ראשי של המבקשת; מדובר בחברה ממשלתית הצפוי לה נזק במכרזים בינלאומיים בגין "תו קלון" של הרשעה פלילית; הנזק הצפוי מן ההרשעה הוכח משהציגה המבקשת מכרז בינלאומי מהודו הדורש היעדר הרשעות קודמות כתנאי להתקשרות; הנזק שנגרם מן העבירה תוקן (בענייננו, נאשם 4 הוא שהביא ל"תיקון" הנזק).

סוף דבר אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשמת 1 – קנס כספי בסך 25,000 ₪.

ע"פ 70908/05 הוא ערעורה של המדינה המתייחס לזיכויים של ארבעה מהמערערים מביצוע עבירה של ניהול עסק ללא רישיון, לפי סעיפים 4, 14 ו-15 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רשוי עסקים), וצו רשוי עסקים (עסקים טעוני רשוי), התשנ"ה-1995 פריטים 5.1ב ו-8.3ב. הערעורים נשמעו במאוחד.

לאחרונה נאמר בנושא זה על ידי בית המשפט העליון: "בית-משפט זה עמד בעבר על הנזק הרב העלול להיגרם לכלל החברה בשל ביצוע עבירות הנוגעות לפגיעה באיכות הסביבה, בציינו: "שמירת הפסולת או פיזורה וניקוזה בדרך בלתי מבוקרת תביא לפגיעה-לעיתים פגיעה אנושה-באיכות החיים, בצחות האוויר, בזיהום מי-תהום, בהשמדת החי" (רע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון (טרם פורסם)).

...

בהתייחס לרף הענישה הראוי בעבירות של לכלוך רשות הרבים אמר בית משפט זה: "העבירות של לכלוך רשות הרבים מבוצעות על-ידי משאיות, הן עבירות שסיבתן כלכלית, כאשר האנטרס של בעלי המשאיות ונהגיהן הוא לחסוך בזמן ובכסף. בנוסף לכך, קיים קושי רב מאד לתפוס את העבריינים ותפיסתם היא לעיתים קרובות תוצאה של השקעת משאבים רבים שהמדינה משקיעה במבצעים מיוחדים לשם כך, העולים למשלם המיסים כסף רב. לכלוך רשות הרבים הוא פגיעה באנטרס מובהק של הציבור. בשל כל הנימוקים הללו יש להחמיר עם העבריינים, על מנת להרתיע הן אותם עצמם והן אחרים שכמותם. אנו סבורים כי בית המשפט קמא לא חרג מתחום מדיניות הענישה הראויה. התערבות שלנו בעונשים שהטיל תהווה מסר שלילי הן לבעלי המשאיות ונהגיהן והן לרשויות הממונות על אכיפת חוקי הניקיון ואיכות הסביבה". (ע"פ (מח' ת"א) 4084/98-א שמעון כהן חברה לעבודות עפר נ' מדינת ישראל, לא פורסם.

לא הוכח ש"המערערים עוסקים כדרך קבע בהובלה, ובפרט בהובלת פסולת, ללא רישיון, הרי שמכל המקובץ עולה, כי אין בידי המאשימה להוכיח עיסוק שכזה אף לא באופן חד פעמי" (שם).

ס' 14(א) מציין מהו העונש הקבוע לצד עבירה זו. ס' 14(ב) קובע: "לענין סעיף זה אין נפקא מינה-(1) אם האדם עסק בעצמו או על-ידי עובדו או מורשהו; (2) אם עסק בעסק של עצמו או של אחר; (3) אם היה אחראי לניהול עסקו של אחר, בין בשכר בין ללא שכר, ולענין זה מי שניהל בפועל עסקו של אחר, רואים אותו כאחראי לניהול העסק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר; (4) אם היה העיסוק מוגבל מראש בזמן או חד-פעמי". ס' 33 לחוק רישוי עסקים קובע: "התעסקות כחלק מהעסק העיקרי 33. לענין חוק זה רואים אדם כעוסק בעסק פלוני, אף אם התעסקותו זו היא רק חלק מעסקו העיקרי או באה לסייע לו בהשגת מטרה של עסקו העיקרי; אין נפקא מינה אם העסק העיקרי טעון רישוי אם לאו". על אף העובדה כי המערערים לא העלו או זנחו למעשה בבית משפט קמא כל טיעון בסוגיה זו – למעט הטענה העובדתית בדבר אי זיהוי המשאיות – אני סבור שדין ערעורה של המדינה להידחות.

הנאשמים 1,2,3,5,6 זוכו מעבירה של איסור זהום מקור מים, לפי סעיף 20ב(ב) ו-20כא לחוק המים, התשל"ט-1959 (להלן: "חוק המים"), ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.

הנזק שהיה צפוי להגרם מבצוע העבירה; כפי שצוין בסעיף 28 להכרעת הדין, על פי חוות דעתו של אורי טל מהמשרד להגנת הסביבה (ת/77), הנזק העלול להגרם מהאופן בו השליכו הנאשמים את הפסולת הוא כדלקמן: "...עלול לגרום למפגעים סביבתיים חמורים ואף בלתי הפיכים ובכלל זה פריצת שרפות ובעירות באתר, שתגרומנה לפליטת חומרים רעילים, לזיהום אויר בלתי סביר, ולפגיעה באדם ובסביבה, וכן התעופפות אבק ופסולת ולכלוך הסביבה, מפגעי ריח, זהום מקורות מים וקרקע, התרבות בעלי חיים מזיקים, מפגעים חזותיים ועוד". הנזק שניגרם בפועל מבצוע העבירות שאלת הנזק שניגרם בפועל כתוצאה ממעשי הנאשמים, לא עמדה על הפרק בשלב הבאת הראיות.

...

בנסיבות אלו, לא מצאתי כי מתקיים החריג לכלל המצדיק את העדפת השיקול האינדיבידואלי על פני האינטרס הציבורי, לא שוכנעתי כי קיים פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של ההרשעה הפלילית בנאשמים לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי החברתי הכללי.

ועם זאת, אין בידי לקבל את עמדת ההגנה כי משך הזמן שהתנהל תיק זה מצדיק הקלה בעונש.

עונשם של הנאשמים לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים: נאשמת 1: קנס בסך 300,000 ₪ .