זיכוי מעבירה על חוק שעות עבודה

ב"כ הנאשם הפנה לפסיקה לפיה בית המשפט זיכה בשל הגנה מן הצדק במקרה בו אי התשלום נבע מכך שמשרד ממשלתי הוא זה שלא שילם התמורה בגין החשבונית שבגינה נוצר חוב המע"מ. [ת"פ (פ"ת) 2804/20 מ"י נ' ברוש בז עסקים בע"מ(26.11.21)], כן הפנה למקרים אחרים בהם הסתפקו בנסיבות דומות בענישה סמלית [ת"פ (אשדוד) 1778/97 מ"י נ' מכון טיילור מדעי תעשיה וניהול בע"מ (3.11.98); ת"פ 1793/97 מ"י נ' מערכות תעופתיות א.ש. בע"מ (28.3.2000); ת"פ (תל אביב) 2745/05 מ"י נ' מורפלס בע"מ (12.12.07); ת"פ 3629/06 מ"י נ' גרנד תוכנה פרוייקטים בע"מ. ב"כ הנאשם הפנה לכך שאין מדובר בעבירות שבוצעו בזדון או במירמה או מתוך כוונה להיתחמק מתשלומי מע"מ. לדבריו, הנאשם הודה, לקח אחריות והביע חרטה בהזדמנות ראשונה.

על הנאשם להתייצב לתחילת ריצוי המאסר ביום 9.11.22 בשעה 08:30 במשרדי הממונה על עבודות שירות במפקדת מחוז דרום, יחידת עבודות שירות ב"ש. מוסבר לנאשם כי עליו לבצע כל עבודות שמוטלות עליו במסגרת עבודות השרות על פי ההנחיות שתינתנה לו מעת לעת על ידי הממונה במקום וכל הפרה של עבודות שירות תיגרום להפסקה מנהלית של עבודות השרות וריצוי עונש המאסר בפועל.

הנאשם יתחייב בפני על סך של 30,000 ₪ וזאת לבל יעבור עבירות על חוק המע"מ תוך 3 שנים מהיום.

...

בהסכמת המערער ערעורו נדחה.

לאור כל האמור אני קובעת כי מתחם העונש ההולם לכלל העבירות שביצע הנאשם בנסיבות שבפני נע בין 8-18 חודשי מאסר, קנס הנע בין 20,000-150,000 ₪ וענישה נלווית.

ראו למשל: רע"פ 977/13 אודיז נ' מדינת ישראל (20.2.2013): "... לא ניתן לראות בהעדר היכולת לגבות מהעבריין את חוב המס, במישור האזרחי, משום הסרת המחדל על ידו או שיקול להקלה בעונשו (רע"פ 5557/09 שוסטרמן נ' מדינת ישראל (6.7.2009)).קבלת עמדתו של בא כוח המבקש, לפיה יש לראות בנסיבות האמורות כשיקול לקולא, עשויה לעודד נישומים אחרים לבצע עבירות מס, ולשמוט את הקרקע מתחת לעקרון ההרתעה, העומד בבסיס הגדרתן כעבירות פליליות. אף טענתו של המבקש, כי בסופו של יום, יזכו רשויות המס לקבל את כספי החוב בחזרה, אינה מובילה למסקנה, כי יש להקל בעונשו. המבקש מנע העברתם של כספים, אשר נועדו לקופת הציבורית, ובכך גיבש את חובו למשיבה. כעת מבקש הוא מבעלת חובו להמתין תקופה בלתי ידועה מראש, עד לפרעון החוב, ועוד לראות בכך טעם להקל בעונשו. איני סבור כי הדבר ראוי מבחינה מוסרית, וודאי שאין לעמדה זו כל עוגן משפטי...במרבית המקרים, עברייני המס הינם אנשים נורמטיביים, נעדרי עבר פלילי, אשר התדרדרו לביצוע העבירות בעטיו של מצב כלכלי קשה. אין די בנסיבה זו כדי להצדיק הקלה בעונשם." ראו גם רע"פ 1688/14 כץ נ' מדינת ישראל (9.3.14).

עונשם של הנאשמים סיכומו של דבר, מצאתי לנכון ולמידתי להטיל על הנאשמים את העונשים הבאים.

כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, הריני להודיע כי החלטתי לזכות את הנאשמים מהמיוחס להם בכתב האישום.

על פי ההסכם בין הנאשמים לאגרוסטדיס (נ/6) התחייבה הנאשמת לספק לסטודנטים עבודה מעשית, 5 ימים בשבוע 8 שעות ביום, בגדי עבודה, שכר עבודה על פי שעות, קיום הוראת חוק שעות עבודה ומנוחה, פוליסות ביטוח צד שלישי וחבות מעבידים.

האם נעברו עבירות על ידי הנאשמים? בחינה לגופן של הראיות שהוצגו מעלה כי ספק רב אם נעברו עבירות כלשהן על ידי הנאשמים.

...

מסקנתי היא שקיימת אי בהירות לגבי מעמדם המשפטי של הסטודנטים.

ברם על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, אין בכך כדי לפסול את הראיות שהוצגו לאחר מכן: "כפי שנקבע בהלכת יששכרוב דוקטרינת פירות העץ המורעל לא חלה בשיטת משפטנו, ועל כן ראיות נגזרות יכולות לבוא בפני בית המשפט בבואו לשפוט נאשמים והוא רשאי להרשיע בהסתמך על ראיות אלה. כמובן, חשוב לציין כי הפסיקה קבעה במפורש כי למרות שדוקטרינת פירות העץ המורעל לא חלה בשיטתנו קיימת אפשרות לפסול גם ראיות נגזרות תוך שימוש בכלל הפסילה הפסיקתית ולפי עקרונותיו המנחים... במקרה הנוכחי, לאחר שבחנו את הודעות המשיבים בפני חוקרי המערערת, אנו סבורים כי אף אם היינו קובעים כי יש לפסול את הראיות הישירות בשל הפגם לו טענו המשיבים בצו הכניסה (וכאמור לא קבענו כך), הרי שלא היה מקום לפסול את הראיות הנגזרות" (עפ (ארצי) 9521-10-16‏ ‏ מדינת ישראל נ' משה ריינס, ניתן ביום 25.7.18 – פורסם במאגרים האלקטרוניים.

סוף דבר: גם אם היו הפרות מצדה של הנאשמת על פי תקנות מגורים הולמים (הוראות בטיחות בשפתם של הסטודנטים), הרי שמדובר בזוטי זוטות.

במקום שהמדינה תעודד תעשייה מקומית היא מגישה כתבי אישום כנגד חקלאים העמלים קשות על מנת להתפרנס ולייצא מרכולתם לחו"ל. מסקנתי היא שלא היו ליקויים אבל אם היו ליקויים הם תוקנו.

טענות הצדדים בעירעור על הכרעת הדין המדינה הגישה כאמור ערעור על זכויים של המנהלים, ובמהלך הדיון בפנינו צימצמה אותו לעניין זיכויו של קטורזה בלבד.

יפים לעניין זה הדברים שנפסקו בע"פ (ארצי) 12113-04-14 אחים ראני בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2019): "אשר על כן, היה מקום להחמיר עם החברה והנאשמים בשלב קביעת מיתחם הענישה שעל פי גזר הדין נע מכפל הקנס המינהלי על עבירה אחת ל-20% מהקנס המאקסימאלי - שאיננו הולם את עובדת הרשעתם ביותר מעבירה אחת.

ונדגיש, כי המדינה לא הצביעה על פסיקה כלשהיא שאמורה להדריכנו בקביעת העונש ההולם (לרבות תוך היקש מחוקי מגן אחרים; סעיפים אחרים בחוק שעות עבודה ומנוחה; או פסיקה של בתי המשפט הכלליים), ולא שוכנענו כי די להצביע על מספר "יחידות העבירה" ועל העונש המאקסימאלי שקבע המחוקק בקשר לכך על מנת לשכנע כי יש להטיל עונש חמור יותר מזה שנפסק.

...

ואכן, הפתרון שנמצא בסופו של דבר הוא מערכת שנועדה לעזור למנהל הסניף ולתפעולו השוטף של כל סניף, כאשר "אין זה סביר להטיל אחריות על מנהלים רק משום בכירותם או אחריותם המקיפה, על המתנהל בסניף מסוים". בנסיבות אלה, מצא בית הדין כי עומדת למנהלים ההגנה הנקובה בסעיף 27(א) לחוק, הן מהטעם שהעבירות נעברו שלא בידיעתם והן מהטעם שנקטו את כל האמצעים הנאותים כדי להבטיח שהוראות החוק בקשר לעבירה הנדונה יקוימו.

ונדגיש, כי המדינה לא הצביעה על פסיקה כלשהי שאמורה להדריכנו בקביעת העונש ההולם (לרבות תוך היקש מחוקי מגן אחרים; סעיפים אחרים בחוק שעות עבודה ומנוחה; או פסיקה של בתי המשפט הכלליים), ולא שוכנענו כי די להצביע על מספר "יחידות העבירה" ועל העונש המקסימלי שקבע המחוקק בקשר לכך על מנת לשכנע כי יש להטיל עונש חמור יותר מזה שנפסק.

יתכן ולנוכח הדגשים שמנינו ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת אך בשים לב למורכבות המקרה, כפי שפורטה לעיל, ומשלא הובאה הצדקה מספקת להתערבות בשיקול דעתו של בית הדין האזורי - שוכנענו כי יש לדחות את הערעור גם על גזר הדין, תוך שקביעתן של אמות מידה עונשיות מדויקות יותר תושאר למקרים עתידיים.

סוף דבר - שני הערעורים נדחים.

בכתב התביעה נטען, כי התובע נחשף לעישון פסיבי ברחבי המרכז הרפואי במהלך עבודתו, לנוכח עישון של מבקרים, מטופלים, מאבטחים וחברי צוות, וכי הסבל הרב שניגרם לתובע בשל חשיפה זו מזכה אותו בפצוי העולה על הסכום המקסימלי שניתן לתבוע בבית המשפט לתביעות קטנות, אך התביעה הועמדה על סכום זה, מטעמי התובע.

בכתב התביעה היתייחס התובע בעיקר לשני מקומות: המרפסת החיצונית בקומה השנייה שליד מחלקות הילדים, בהן נמצא התובע ברוב שעות העבודה שלו, בה נוהגים אנשים לעשן לעיתים מזומנות על אף שבמקום שלוט בולט האוסר על העישון במקום, ופינת העישון הממוקמת מחוץ למבנה, בשטח פתוח, בסמוך לשביל המעבר של הולכי הרגל המוביל מן המבנה לכיוון החנייה וחדר האוכל המשמשים את העובדים.

על אף האמור, בנסיבות העניין, סבורה אני כי הוכח בפניי שהנתבעת נקטה ונוקטת אמצעים סבירים, בהתאם למשאבים ולסמכויות העומדים לרשותה, לפקח ולפעול למניעת עבירות על החוק למניעת העישון, וכי התובע לא עמד בנטל ההוכחה ביחס לקיומה של רשלנות מצד הנתבעת, או להפרת חובה חקוקה מצדה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בחומר הראיות שהוגש מטעם הצדדים, שמעתי את טענות הצדדים בדיון, נוכחתי כי דין התביעה להידחות.

מקובלת עליי טענת הנתבעת כי ללא הסמכות לאכוף את איסור העישון באמצעות הטלת סנקציה בעלת השפעה הרתעתית, נמצאים הסדרנים ללא כלים ממשיים למניעת עבירות בזמן אמת (ראו והשוו: ת"צ (מח' ת"א-יפו) 51488-11-17 לוסטגרטן נ' האנגר 11 בע"מ (12.8.21), ות"צ (ת"א) 46694-05-15 שקד נ' חברת מוסדות חינוך (26.6.18) אליהם הפנתה הנתבעת).

אשר על כן, התביעה נדחית, ללא צו להוצאות.

הנאשם 2 הורשע על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כדלקמן: 1.1 הפרת חובת פקוח – עבירה לפי סעיף 2(א) + 10א + 21 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996 (להלן – חוק העסקת עובדים) (21 יחידות עבירה) (להלן – העבירה הראשונה); 1.2 אחריות נושא משרה – עבירה לפי סעיף 6 + 26(א) + 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (14 יחידות עבירה) (להלן – העבירה השנייה); 1.3 אחריות נושא משרה – עבירה לפי סעיף 9 + 26(א) + 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (חוק שעות עבודה ומנוחה) (2 יחידות עבירה) (להלן – העבירה השלישית); ב"כ המאשימה הגיש טיעונים לעונש בכתב (סומן מא/1), ובמעמד הדיון הוסיף וטען, כי יש לזקוף לזכותו של הנאשם את העובדה שהוא הודה בהזדמנות הכמעט ראשונה וחסך זמן שפוטי; מאידך טען, כי יש לקחת את העובדה שמדובר בכתב אישום המחזיק מספר עבירות, ובגין העבירה הראשונה המאשימה עותרת לקנס בשיעור של 50% מהקנס המאקסימאלי, שלא יפחת מ- 306,600 ₪.

במקרה דנן, הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בביצוען של 21 יחידות עבירה על חוק העסקת עובדים ו- 16 עבירות על חוק שעות עבודה ומנוחה.

...

בנסיבות אלה, ובדגש על מצבו הכלכלי, המשפחתי והתעסוקתי של הנאשם, סבורני כי הטלת קנס כספי גבוה, עשויה להשיג את התוצאה ההפוכה מבחינת האינטרס הציבורי ולגרום לנאשם ולמשפחתו ליפול על הקופה הציבורית כאבן ריחיים.

על מנת שהעונש יהיה מרתיע דיו, ראיתי לנכון להיעתר לבקשת המאשימה ולהורות לו להתחייב שלא לעבור על העבירות בהן הורשע.

אציין, כי לאור העובדה שכאמור לעיל החלטתי לחרוג ממתחם הענישה לקולא בשל נסיבותיו האישיות של הנאשם, החלטתי להחמיר עמו בכל הקשור לקנס המותנה ולחייב אותו בקנס מותנה בסך של 407,200 ₪.

אחרית דבר לאור האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: קנס כספי בגובה 15,000 ₪, שישולם ב- 30 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים בסך של 500 ₪ כל אחד.