לצד מנגנון הזיכוי הישיר, כאשר חברה זרה מחלקת דיבידנד לחברה ישראלית, חלות הוראות סעיפים 126(ג) ו-203(ב) לפקודה, וכפועל יוצא מכך זכאית החברה הישראלית ל"זכוי עקיף" בשל המס ששולם על ידי החברה הזרה.
הטבת המס הקבועה בסעיף נועדה לנישומים המשלמים מס בישראל, ולא לנישומים זרים שאינם עושים כן.
המשיבה מנגד סמכה ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
סעיף 1 לפקודה, סעיף ההגדרות, קובע כי מס או מס הכנסה הוא "בין מס הכנסה ובין מס חברות המוטלים על פי פקודה זו". הגדרת מס בסעיף 1 מובחנת ממיסי חוץ, המוגדרים בסעיף 199 לפקודה כ"מסים המשתלמים על ידי תושב ישראל לרשויות המס של מדינה מחוץ לישראל, על הכנסה שהופקה או שנצמחה באותה המדינה, לרבות מסים המשתלמים למדינות שהן חלק ממדינה פדראלית או לרשויות אזוריות שהן חלק מאותה המדינה, המחושבים כאחוז מההכנסה, ולמעט מסים ערוניים".
אחת ההנמקות לתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי הייתה העובדה שאין כל הצדקה להבחין בין פעילות של חברה ישראלית באמצעות סניף במדינה זרה לבין הקמתה של חברת בת באותה מדינה.
...
מאחר שרווחים ראויים לחלוקה נקבעים בהתאם לחלופה הנמוכה, המסקנה היא כי לא היו למשיבה רווחים ראויים לחלוקה במכירת מניות דלק ארה"ב. עוד טען פקיד השומה, בניגוד לטענת המשיבה, כי מטרתו של סעיף 94ב היא השגת ניטרליות בין מכירת מניות לבין משיכת דיבידנד, ולא ניטרליות במובן זה שרווחים שהופקו ומוסו מחוץ לישראל, דינם לכל דבר ועניין כדין רווחים שהופקו ומוסו בישראל.
בכל מקרה, העמדה לפיה המחוקק "אינו עושה מלאכת מחשבת" בחקיקת דיני המס לעומת דינים אחרים, תוך פסיחה על לשון החוק, איננה מקובלת עלי (עניין חצור, עמ' 78-77).
סוף דבר, אציע לחבריי כי הערעור יתקבל וכי המשיבה תישא בהוצאות פקיד השומה בסך של 40,000 ש"ח.
השופטת ע' ברון:
אני שותפה לדעת חברי, השופט ד' מינץ, כי הסדר המיסוי הקבוע בסעיף 94ב לפקודת מס הכנסה עניינו במיסוי מדינתי ונועד למשק הישראלי ולא למשק חוץ-ישראלי.
והתוצאה היא, שדין הערעור להתקבל.
