זיכוי מנהיגה בשכרות: דוגמה לפרשנות מקלה

לנוכח כל האמור, עתר בא-כוח המערער לזכות את שולחו מהעברות בהן הורשע, ולהמירן בהרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות בנגוד לסעיף 304 לחוק העונשין.

כאמור, נקבע בסעיף 64ב(ב) לפקודה כי נהג הנידרש להבדק בבדיקת שכרותו חייב לעשות זאת, ולצידה של חובה זו קבע מחוקק המשנה הוראה עונשית, לאמור: "סרב נוהג רכב או הממונה על רכב להבדק לפי דרישת שוטר בבדיקת נשיפה או למסור דוגמה של דם או שתן לבדיקת מעבדה, דינו – מאסר שנה או קנס ... ורשאי בית המשפט לפסול אותו מהחזיק ברישיון הנהיגה לתקופה של שנתיים" (תקנה 169ו(א) לתקנות).

אכן, אין מקום להקל ראש בפעולות הנוספות אשר נידרש היה לבצען והן לא נעשו, וביניהן העובדה כי לא נעשה ניסיון לבצע את החיפוש בדרך פחות פוגענית.

לבסוף, נישאל ד"ר פינקשלטיין אם הוא היה מסכים להצטרף לנסיעה ברכב בו נוהג אדם שנטל גלולת אקסטזי, ועל כך הגיב באומרו: "התשובה היא בפירוש לא. אני חוזר ואומר ברור שאינני ממליץ או מעודד נהיגה לאחר נטילת אקסטזי..." (ראו עמוד 39).

...

גם אני סבור, כחברי השופט לוי, כי נטילת דגימת דם מחשוד לצורך עריכתה של בדיקת שכרות - בהתאם לתקנה 169ג לתקנות התעבורה - הינה מטבעה פעולת חיפוש בגופו של אדם.

גם אני, כחברי, הגעתי למסקנה, כי למעשה מיום שנכנס לתוקף חוק החיפוש, נדחה ההסדר לבדיקת שכרות הקבוע בתקנות התעבורה - למעט עילות הבדיקה שנקבעו בפקודת התעבורה, כאמור לעיל - מפני ההסדר הקבוע בחוק החיפוש, במובן זה, שהחל מכניסתו לתוקף של חוק החיפוש, יש לבצע בדיקת שכרות בהתאם להוראות חוק החיפוש בלבד.

לסיכום, מסכים אני להכרעה ולנימוקים של חבריי המשנה לנשיא א' מצא והשופט א' א' לוי, בכפוף להערתי זו. אשר על כן, הערעור נדחה ועונשו של המערער יהיה כאמור בסעיף 17 לחוות דעתו של השופט א' א' לוי.

תמהיל הפסיקה שהוצגה לעיל, כולל בחלק מהמקרים עבירות זהות גם תוספת של עבירה הכוללת נהיגה בזמן פסילה (היתנהגות שלא מיוחסת לנאשם במקרה זה), מה שבהכרח החמיר את הענישה הסופית, דוגמאת גזר הדין בפרשת נהרי לעיל שם נגזרו 18 חודשי מאסר.

אני קובע כי בפרשה שבפני כאשר המדובר בנסיבות של בלתי מורשה לנהיגה (ללא עבירה של נהיגה בזמן פסילה), יחד עם נהיגה תחת השפעה (להבדיל מנהיגה במצב של שיכרות), יחד עם אי ציות לאות שוטר ומסירת פרטים כוזבים, נכון יהיה לקבע מיתחם ענישה שחלקו הנמוך יהיה 5 חודשי מאסר (ולא בדרך של עבודות שירות) וחלקו הגבוה יגיע ל- 18 חודשי מאסר בפועל.

יש לקחת את הודאת הנאשם לזכותו, אך לא מצאתי בנסיבות שהציגה ההגנה או בהסבר שמסר הנאשם להחלטתו לנהוג רכב כנסיבה לקולה, ואסביר את עמדתי: ככל שבנו הקטן של הנאשם היה חולה וסבל מחום, האדם האחרון שאמור לפנותו לטפול רפואי במצב זה, הוא אביו שאין לו ולא היה לו מעולם רישיון נהיגה, שהוא מצוי תחת השפעת סם, והסעת בנו החולה במצב המתואר לעיל רק תסכן יותר את חיי הילד.

שקולי שקום אינם רלוואנטיים לפרשה זו. אמנם, הנאשם לקח אחריות, אין לו עבר פלילי, ומדובר באדם צעיר, אב לילד, אך מבחינה תעבורתית המדובר באדם מסוכן, שגם מאסר קודם שנגזר עליו ומאסר מותנה שהיה תלוי כנגדו לא הרתיע אותו מלנהוג בשלישית רכב כאשר הוא תחת השפעת חומר משנה תודעה, לא ציית לשוטרים שהורו לו לעצור במחסום, ואם לא די בכך גם ניסה להתחזות כאחיו, עבירה חמורה מאד בפני עצמה.

...

לא הוכח בכל דרך כי בנו של הנאשם היה בסכנת חיים מיידית, לא עומדת לטובת הנאשם הגנת צידוק או כורח, ואין אני סבור כי יש בהסבר שניתן על ידי ההגנה כדי להצדיק הקלה כזו או אחרת בעונש שראוי לגזור על הנאשם בנסיבות החמורות שבפני.

יתר הענישה תהיה צופת פני עתיד ומטרתה לייצר כלפי הנאשם הרתעה נוספת לאחר שירצה את תקופת המאסר שתיגזר עליו בפרשה זו. לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: הנאשם יצהיר ויתחייב בפני בית המשפט כי ימנע מביצוע עבירות בניגוד לסעיפים 62(3) או 10(א) או 67 או 62(4) או 62(2) בפקודת התעבורה וזאת במשך שלוש שנים מהיום.

הנני גוזר על הנאשם 9 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יבצע ויורשע בביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה עם רישיון נהיגה שאינו תקף ביחס לעבירה מסוג הזמנה לדין או נהיגה במצב של שכרות או עבירה על סעיף 62(4) בפקודת התעבורה והכל תוך 3 שנים מהיום.

בעיניין זה טען גם כי הפרשנות המקובלת למונחים "השתקם" ו-"יש סיכוי של ממש שישתקם" המוזכרים בחוק העונשין ככאלו המאפשרים חריגה ממיתחם העונש ההולם היא נוקשה, והוסיף כי יש להמנע ממתן פרשנות שכזו למונחים אלו שכן הדבר יוביל לכך שעונשם של נאשמים שלא נכנסים בצלה של פרשנות המונחים הנ"ל ייקבע על הרף התחתון של מיתחם העונש ההולם שנקבע בעיניינם, מה שיוביל בפועל לשיטה של "עונשי מוצא", שיטה שהמחוקק ביקש להמנע ממנה.

בע"פ 5981/15 מדינת ישראל נ' סלוצקי (פורסם בנבו, 5.7.2016) קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה על קולת העונש ועל זכוי הנאשם מעבירה של נהיגה בזמן פסילה שיוחסה לו ודחה את ערעור הנאשם על חומרת העונש שהוטל עליו, והעמיד את עונשו של הנאשם על 34 חודשים חלף 24 חודשים שהוטלו עליו.

בעיניין מוסטפה דחה בית המשפט העליון את עירעורו של נאשם שהורשע בעבירה של סיכון חיי אדם ועבירות נילוות והותיר על כנו עונש של 44 חודשי מאסר הכוללים חודשיים מאסר על תנאי שהופעלו תוך שהוא מציין: "...ואין לנו אלא לחזור ולהפנות לרף הענישה שנקבע בע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אלקיען (11.11.2010)..."במקרה זה נהג הנאשם תחת השפעת משקאות משכרים ללא רישיון נהיגה ורישיון רכב, נימלט מהשוטרים בנהיגה פראית תוך עליה עם הגלגל על המדרכה, נסיעה מזגזגת, ונסיעה בנתיב הנגדי, עלה על דוקרנים של מחסום משטרתי. גם במקרה זה נסיבות המרדף היו חמורות יותר והנאשם הורשע בעבירות נוספות.

בהתאם לפסיקה, הגעה למסקנה שכזו צריכה להעשות באופן מבורר ולהישען על נתונים ממשיים כמו המלצות של גופים שקומיים ובראשם של שירות המבחן המהוה את זרועו הארוכה של בית המשפט לבחינת הליכי שקום, ואף על אלו להישען על נתונים ממשיים דוגמאת הישתלבות בהליכי שקום, קבלת אחריות, שינוי גישה וכיוצ"ב נתונים שיכולים להצביע על סכויים ממשיים לשקום בעתיד הנראה לעין, מה שלא מיתקיים בעניינינו.

...

נסיבות אלו (של ה"מעשה" ו-ה"עושה") משתנות מטבע הדברים ממקרה למקרה, ומובילות לא פעם לקביעת מתחמים ועונשים שונים גם כאשר מדובר בנאשמים שמורשעים בעבירות דומות, ומכאן שאין מדובר ב"עונשי מוצא" לעבירות שעה שבית המשפט מחליט שלא לחרוג ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום בעניינם של אותם נאשמים.

בשים לב לאופי העבירות שעבר הנאשם והמלצת שירות המבחן סבורני כי יש לתת משקל גם לשיקולי הרתעת היחיד, וזאת לצד שיקול הרתעת הרבים היפה לגזרה זו של עבירות, ודאי בעת הזו, בה יש צורך לחזק את המשילות במרחבי הנגב, גם בהקשר של קיום הוראות החוק וציות לגורמי אכיפת החוק.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: א. 34 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר.

לפני שני ערעורים שהוגשו על-ידי המדינה, בהם היא מערערת על קולת העונשים שהטיל בית משפט לתעבורה בירושלים על המשיבים, שהורשעו בביצוע עבירה של נהיגה בשכרות.

בע"א 14/63 חברה להשקעות קבע לישראל בע"מ נ' סלב, פ"ד יד 1655, עמוד 1660 אמר השופט ויתקון את הדברים הבאים: "אין השופט רשאי לתת החלטה, אשר, לידיעתו, אין לה סיכוי לעמוד בערעור, להיותה מבוססת על השקפה שנסתרה והופרכה בפסק דין עקרוני שניתן לא מכבר על ידי בית המשפט העליון. שופט הנוהג כך גורם נזק לציבור המתדיינים לפניו, בהכריחו אותו צד עליו הוא יודע שסופו לזכות בדין, להוציא כסף רב לשם הגשת ערעור. כלום לא חשש השופט בעשותו כן, שמא הוא טעה ולא חמשת השופטים, שישבו בדין במשפט הקודם? הדרך שבה הלך השופט במקרה זה לא היתה דרך נכונה אפילו בהנחה, כי אותה שאלה לא עלתה לדיון במקרה הקודם אלא בתור דוגמה, שבה ביקש אותו שופט לחזק את דעתו. הנאמנות הנדרשת מן השופט להלכה שנפסקה בבית משפט גבוה ממנו (סעיף 33 לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957; כיום סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה) אינה נאמנות פורמליסטית. מקורה בסדר הצבורי ובדרך ארץ, שערכאה אחת רוחשת לחברתה, וברצון והצורך למנוע דיוני סרק." (ראו גם, ליפשיץ "תקדים מאי" ספר זוסמן, 95, עמוד 97).

מערכת בתי המשפט היא מערכת היררכית, שבה ערכאה נמוכה כפופה לערכאה גבוהה ממנה ועליה להחיל את הדין בהתאם למה שקבעו ערכאות גבוהות ממנה, הן באשר לפרשנות הדין ויישומו והן בכל הנוגע לשיקולי ענישה.

לטענתו, המשיב הוא אדם נורמטיבי, עוסק בחינוך, ויש לו סיכוי לזכות במכרז-משרה של מנהל בית ספר, הדורשת רישיון נהיגה.

...

לטענת בא-כוח המשיב בע"פ 2792/08, מאחר שהמשיב כבר ריצה 60 שעות מהעונש של שירות לתועלת הציבור שהוטל עליו בבית משפט לתעבורה, אין מקום להתערב בגזר הדין ויש לדחות את ערעור המדינה.

אף כאן סבורני, כי לא נמצאו נסיבות מיוחדות לסטות מרף הענישה המינימאלי הקבוע בסעיף 39א לפקודת התעבורה, עת העונש שהטיל בית משפט קמא מופרז בקולתו.

אין בידי לקבל טעמי בית משפט קמא לסטיה מהעונש המינימאלי שיש להטיל במקרה זה-אף אם סבר בית משפט קמא, כי כמות המיליגרם שנמצאה בדמו של המשיב היא נמוכה, אין בכך כדי להצדיק סטיה כאמור והעונש הקל שהוטל עליו (רע"פ 7507/08, שם).

סוף דבר 12.

על כן ומשום שטרם נדרשו בתי המשפט לפירוש המונח – "נסיבות המיוחדות" שבסעיף 39א לפקודה, תוך הפנייה לנאמר בתיק תעבורה (י-ם) 6858/07 מדינת ישראל נגד שושן אושרי, (שם מנה בימ"ש לתעבורה את השיקולים שראוי לקחת בחשבון כנסיבה שמצדיקה סטיה מעונש המינימום, ובין השאר, כמות אלכוהול שנמדדה, תוך איזון בדרך של הכבדה ברכיב ענישתי אחר שאינו פסילה בפועל), סבור המערער שיש לכלול במונח זה, גם כן, את רמת רכוז אלכוהול שנימצא בגוף הנהג, מכאן שהכמות של 330 שנמצאה אצל המערער הצדיקה חריגה מרמת הענישה המינימלית ובעניין זה הפנה לע"פ 1355/06 (נצ') מדינת ישראל נגד קסהון דמסה, לפיו דחה השופט ז. הוארי את ערעור המדינה על עונש של 11 חודשים שהוטלו על המשיב בגין עבירה של נהיגה בשיכרות בהיתחשב בנסיבות האישיות השונות שהיו בעיניינו של הנאשם, לרבות, רמת ריכוז אלכוהול.

המערער בדיעה כי יש להקל בדינו גם בהיתחשב בנסיבותיו האישיות וגם בשל רמת רכוז אלכוהול הנמוכה שנמצאה בגופו, שהיא גבוה רק ב- 14% מהרמה המהוה בסיס להגשת כתב אישום, מהריכוז של 290 מק"ג, בדיקת המאפיינים שנערכה למערער תומכת בטענתו כי השפעת אלכוהול עליו הייתה שולית - ריח אלכוהול שנדף מפיו היה קל, הופעתו מסודרת, היתנהגותו רגילה, עמידתו יציבה, צלח במבחן הבאת האצבע לאף הגם שחרג בהליכתו מהקו הדמיוני והתרשמות השוטר כי השפעת אלכוהול עליו הייתה בינונית.

כך לדוגמה, אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שכחה גרידא, אולם מבקשתו עולה באופן חד משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה כלל לא שהה בתוך גבולות המדינה.

בנסיבות אלה, החלטה שלא לבטל את פסק הדין תיגרום למבקש עוות דין שכן אין כל ספק כי דיון עינייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו" מהאמור לעיל עולה בבירור כי שכחה מהסוג הנטען על ידי המערער אינה יכולה לשמש עילה מוצדקת להעדרות מהדיון.

...

לאחר שעיינתי בפסק דינו של בימ"ש לתעבורה, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

יחד עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש - וזו האפשרות השניה - שאי היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל.

בנסיבות אלה, החלטה שלא לבטל את פסק הדין תגרום למבקש עיוות דין שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו" מהאמור לעיל עולה בבירור כי שכחה מהסוג הנטען על ידי המערער אינה יכולה לשמש עילה מוצדקת להיעדרות מהדיון.

לאור כל האמור לעיל, בין אם חריגה גבולית מהווה שיקול לסטייה מעונש המינימום ובין אם לאו, הרי שבנסיבות המקרה דנן, אין כל מקום להתערב בגזר דינו של בימ"ש לתעבורה, שכן מדובר בעונש מדוד, סביר, שקול ומאוזן שאינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור שעה שהעונש נופל במתחם שיקול הדעת הסביר שניתן לערכאה הדיונית.

אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל, אני מחליט לדחות את הערעור.