זיכוי מחמת הספק והרשעה בעבירות מרמה

כך הוא למשל, כאשר היתנהגות הנאשם היא שהביאה להעלאת החשד, לפתיחה בחקירה או להגשת כתב אישום נגדו, או כאשר היתנהגותו של הנאשם במהלך החקירה והמשפט לא תרמה לחקר האמת, או כאשר הזיכוי הוא מחמת הספק בשל קושי טכני.

דיון והכרעה נקודת המוצא לבחינת בקשתו של המבקש היא כי אין מדובר במי שזוכה מכל המיוחס לו בכתב האישום, אלא שלצד זיכויו מחלק גדול מהאישומים ומעשי העבירה שיוחסו לו, המבקש הורשע בעבירת מירמה והפרת אמונים ביחס לאחד האירועים שפורטו באישום הראשון ונגזרו עליו 50 שעות שירות לתועלת הציבור.

אף אם המבקש היה עומד לדין מלכתחילה רק באשמת העבירה שבביצועה הוא הורשע, ספק רב מאד אם הייתה נמנעת השעייתו, וספק רב עוד יותר האם ניתן היה להמנע מפיטוריו משירות המישטרה בעקבות הרשעה בעבירה של מירמה והפרת אמונים.

...

בשולי פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי כדלקמן: "ראשית, מכתב אישום שהחזיק שישה אישומים נותר לבסוף אישום אחד שמתוכו הורשע המערער בשל אירוע אחד. יוער בהקשר זה כי לגבי חלק מהאישומים התעורר ספק בנוגע לשאלה אם היה מקום להגיש בעטיים כתב אישום פלילי ודומה כי היה מקום לשקול להסתפק בפעולה במישור המשמעתי בלבד. שנית, כתב האישום המקורי נגד המערער הוגש ביום 22.10.17, לפני יותר מחמש שנים. חלוף הזמן הוא גורם משמעותי שיש לשקול, במיוחד בשים לב לכך שאין לתלות במערער את האשמה לכך, שעה שפרק זמן לא מבוטל חלף מאחר שהדיון בעניינו עורר סוגיה עקרונית וחשובה שבירורה תרם להימשכות ההליכים. שלישית, יש ליתן משקל נכבד גם למחיר הכבד ששילם המערער הן בחייו המקצועיים הן בחייו האישיים בגין מעורבותו באירועים מושא כתב האישום. אכן, על אדם לשאת בתוצאות מעשיו אולם דומה כי עומק הפגיעה במערער אינו עומד ביחס סביר למעשים אשר לפיהם הורשע בסופו של דבר." המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטתו מיום 16.4.23 ברע"פ 2152/23 דחה בית המשפט העליון את הבקשה.

אשר לעילה הראשונה –"לא היה יסוד לאשמה", הפסיקה קבעה כי יש לבחון באופן אובייקטיבי האם התשתית הראייתית שהונחה לפני התביעה הקימה "סיכוי סביר להרשעה", כלומר, האם תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום (ע"פ 5851/19 מדינת ישראל נ' אברג'יל (נבו 2.2.20)).

עם זאת אני סבורה, כי בבחינת בקשת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין המתייחסת לכתב אישום ענף ומורכב דוגמת זה שהוגש נגד המבקש, אין מקום לבחון באופן נפרד כל עובדה שנטענה בכתב האישום, הוראת חיקוק או אישום, בפרט כאשר אישומים 4-6 זכו לנתח קטן בלבד ממאמצי הגנתו של המבקש (ראו למשל סיכומי ההגנה מיום 18.4.19 בעמ' 17-18), ויש לבחון את התמונה הראייתית בכללותה.

הנאשמים זוכו מחמת הספק מהעברות של הלבנת הון שיוחסו להם (אישום שני).

במקרה שנידון בע"פ (מרכז) 28122-10-14 ביצע הנאשם גניבה וזיוף בהקף 22,000 ₪ ונדון למאסר בעבודות שירות וקנס; בעפ"ג (חיפה) 55191-01-19 ביצע המערער תרמית הקשורה לרכב בהקף של כ-77,000 ₪ ונדון למאסר בפועל של 6 חודשים ולקנס 80,000 ₪; ברע"פ 8443/15 הורשע המבקש בשתי עבירות של קבלת דבר במירמה, גילגול שיקים בהיקפים של כמה וכמה עשרות אלפי שקלים ונדון למאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס וצו מבחן.

...

הנאשם 1 ראוי לעונש מאסר מאחורי סורג ובריח, אולם אין מנוס ממתן משקל מסוים לעונשו של רמתי וכן ל-6 שנים שחלפו מאז החקירה ועד היום ומכאן למסקנה שיש למתן את עונש המאסר ולהעמידו לביצוע בעבודות שירות.

לאור האמור אני גוזר על הנאשמים העונשים הבאים: נאשם 1: מאסר של 8 חודשים אשר ירוצה בעבודות שירות אך ורק אם הממונה על עבודות שירות יאשר זאת.

לאור המפורט נטען, כי לא היה במקרה זה כדי להצדיק את זיכויו של המשיב, ומשכך מבוקש כאמור להורות על ביטול הכרעת דינו של בית המשפט קמא ולהרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

אציין בהערת אגב, כי בנגוד לטענת ב"כ המשיב, ועל אף שהדבר לא עלה בפירוש בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, סבור אני, כי זכוי של המשיב הנו זכוי מחמת הספק, שכן, על אף שלא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר, כי המשיב הוא זה שזייף חתימתה של עו"ד שרוני, מאידך לא ניתן גם לקבוע כי הוא לא עשה כן. מרמה והפרת אמונים- בית המשפט קמא קבע כאמור בהכרעת דינו, כי בהיעדר ראיה לכך שהמשיב ביצע עבירת הזיוף, לא עמדה המערערת בנטל להוכיח, כי המשיב עשה מעשי מירמה והפרת אמונים.

...

אציע לחברי להרכב לקבוע כי אין להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא שקבע כי אשמתו של המשיב לא הוכחה מעבר לספק הסביר וכי אין לקבוע כי המשיב ביצע עבירה של הפרת אמונים, זאת בהתאם לתשתית עובדתית שלא נטענה כנגדו בבית משפט קמא, וכאשר לא ניתנה לו ההזדמנות להתגונן מפני הרשעה על בסיס תשתית עובדתית ומשפטית זו. הגם שסבור אני כי בהתנהגות המשיב דבק פגם בתחום המנהל התקין והאתיקה השלטונית, סבור אני כי לא הונחה בפני בית משפט קמא התשתית העובדתית ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי כדי לבסס את הרשעתו בעבירות שיוחסו לו. לו דעתי תישמע נורה על דחיית הערעור.

כמו אב בית הדין, אף אני סבור שהעובדה שהמאשימה התמקדה בניסיון להוכיח את טענת זיוף המסמך השליכה על האופן שבו התנהל ההליך בבית המשפט קמא והסיטה את הדיון אל מחוץ למסגרת העובדות הרלבנטיות לאישום של מרמה והפרת אמונים.

על רקע זה אין דופי במסקנה שאליה הגיע בית המשפט קמא כשהחליט לזכות את המשיב.

ת השופט א' גרוניס: חבריי, השופטת נאור והשופט דנציגר, סבורים כי יש לדחות את עירעורו של המערער בע"פ 4364/08 (להלן - רבינוביץ) על הרשעתו עוד סבורים הם, כי יש לקבל את עירעורו של המערער בע"פ 4358/08 (להלן - מורגנשטרן) על הרשעתו בעבירות המירמה והזיוף ולהורות על זיכויו מעבירות אלו מחמת הספק.

...

נוכח המסקנה אליה הגיעו חבריי, אין צורך להאריך בסוגיה זו. אסתפק בכך שאומר, שלדעתי לא נפלה שגגה בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא הוכח שחלקו של מורגנשטרן במעשים חרג מתחום הסיוע.

כאמור בראשיתה של חוות דעתי, מסכים אני עם חבריי כי יש לדחות את ערעורו של רבינוביץ על הרשעתו.

כמו כן, הנני מסכים כי יש לקבל את ערעורה של המדינה על קולת עונשו של רבינוביץ, כמוצע על ידי חבריי.

יש לזכור כי מצוות המחוקק בסעיף 34כב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 היא: "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה, אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר". בע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (31.5.2007), נקבע בהקשר זה כי - "הקפו של הספק הסביר נעוץ באיזון הראוי בין ההגנה על חזקת החפות לבין אינטרס החברה להיתגונן מפני עבריינים, אולם במתח הקיים בין ערכים אלה, ניתנת עדיפות ברורה לכלל כי במקרה של ספק, עדיף זיכויו של האשם מהרשעתו של החף מפשע" בפסיקה מאוחרת יותר, קבע כב' השופט מזוז בע"פ 2697/14 ניסים חדאד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.9.2016) – "אדגיש רק כי מדובר בעיקרון בעל אופי חוקתי הנגזר מזכות היסוד של האדם לחירות אישית (סעיפים 1 ו- 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו), והנטל על התביעה להוכיח אשמה פלילית מעבר לספק סביר הוא אמצעי ראשון במעלה להיתמודד עם החשש להרשעת שוא אשר עלולה לשלול מאדם שלא כדין את חירותו ואת שמו הטוב". גם לעניין מהותו של הספק הסביר הדברים ידועים לכל (הגם שתמיד חשוב להתעדכן ולעקוב אחר הפסיקה והכתיבה החדשנית בכל סוגיה וסוגיה.

גם אם הנאשם 1 לא דייק ואפילו לא אמר אמת לאמיתה במקום זה או אחר, גם אם שמר על זכות השתיקה באחת מחקירותיו, מקום שהיה ניתן לצפות שימסור את גירסתו וישיב תשובות מלאות לשאלותיו וגם אם לא הביא ראיות מטעמו כי רכבו אמנם נשרף ובו חלק מהספרים הרלוואנטיים מבחינה חשבונאית לתיק זה, נותר בליבי ספק סביר לגבי היסוד הנפשי הנידרש להרשעה בעבירה של מירמה, עורמה ותחבולה בנגוד לסעיף 220 (5) לפקודת מס הכנסה.

מכאן הזיכוי, אמנם מחמת הספק הסביר בלבד, של נאשמות 1 ו-2 מעבירה זו שיוחסה להם לגבי כל אחת משנות המס באישומים השני, השלישי והרביעי.

...

שקלתי את הדברים שקול היטב ובסופו של יום באתי לכלל מסקנה כי נותר בליבי ספק סביר לגבי עבירה זו, ככל שהיא מתייחסת לנאשמים 1 ו-2 בכל אחד מ-3 האישומים האחרונים של כתב האישום ב-3 שנות המס הרלוונטיות.

לא מקובלת עלי הטענה של המאשימה שכביכול בשל דרישתו של העד מהנאשם 1 לקיים את חובותיו על פי חוקי המס הסתיימה עבודתם המשותפת.

כמובן שאני מרשיע את הנאשמים 1 ו-3, כל אחד מהם בשלוש העבירות שיוחסו להם באישומים השני, השלישי והרביעי של אי הגשת דין וחשבון במועד לפי סעיף 216 (4) לפקודת מס הכנסה בנוגע לשנות המס 2010, 2011 ו-2012 על יסוד הודאתם.