זיכוי מחמת הספק בתיק תקיפת קטין

בתאריך 28.05.2013, בית משפט השלום הנכבד הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של תקיפת קטין בנסיבות מחמירות.

בית המשפט אימץ את מרבית עובדות כתב האישום באשר לאירועים בהם המבקש תקף את המתלונן, אולם זיכה אותו, מחמת הספק, מארוע זריקת הנעל וכן מארוע זריקת האבן.

בתאריך 12.06.2014, בית משפט השלום השית על המבקש את העונשים הבאים: מאסר בפועל בן 4 חודשים, הפעלת מאסר על תנאי בן שמונה חודשים, אשר הוטל על המבקש במסגרת ת"פ 2696/04 בבית משפט השלום בחדרה (להלן: התיק הראשון), וקבע כי המאסר המופעל ירוצה בחופף לעונש המאסר שנגזר על המבקש בתיק, מושא הבקשה, כך שהמבקש ירצה ביחד 8 חודשי מאסר בפועל.

...

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים: י' גריל, ב' בר-זיו ו-כ' סעב) ב-עפ"ג 27031-07-14, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש כנגד גזר דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט מ' גינות) ב-ת"פ 6131-04-10.

העולה מהמקובץ לעיל הוא כי השאלה שביסוד בקשתו של המבקש נדונה כאמור בפסיקה, ושאלת יישום ההלכה בעניין זה נעוצה בנסיבות הקונקרטיות של המקרה העומד בפני בית המשפט הדן בכך.

בהקשר זה מקובלת עלי קביעתה של דעת הרוב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה מדובר במכלול שבפנינו במספר מעשי אלימות נפרדים זה מזה, הפרושים על פני מרווחי זמן לא קצרים: "בעניינו... נקט המערער (המבקש – ח"מ) באלימות כלפי בנו הקטין בשלושה אירועים שונים: בחופשת סוכות, בחופשת חנוכה, ובחופשת סוף השבוע של 10.1.09-9.1.09. בכל אחד ואחד משלושת אירועים אלה – שקיים ביניהם פער זמנים ברור – ביצע המערער בבנו – הקטין עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, ולכן גם הואשם המערער בתקיפות (לשון רבים)... (ראו: פסק הדין, בפיסקאות יג-יד; ההדגשה במקור – ח"מ)". מהאמור לעיל עולה, איפוא, כי המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש, אכן היה פה חב הפעלה, זאת לאחר שלא התקיים, בנסיבות הענין, התנאי הנדרש בסעיף 56(ב) לחוק העונשין, לפיו, בית המשפט ישתמש בסמכותו לפי סעיף זה רק לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בעבירה נוספת.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

רקע והליכים קודמים נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בקריית שמונה, המייחס למבקש את ביצוע העבירות הבאות: תקיפת קטין או חסר ישע, לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ריבוי עבירות); תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(2) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

בית משפט השלום זיכה את המבקש, מחמת הספק, מבצוע העבירות מושא סעיף 2 לכתב האישום; וכן, מגרימת חבלה של ממש, אשר יוחסה למבקש בסעיף 3 לכתב האישום.

עוד נקבע, בהקשר זה, כי: "גירסתה של המתלוננת נמצאה עקבית למדי, ואם התגלו אי אילו סתירות במהלך עדותה הרי שהיו אלו סתירות שאינן משמעותיות בדבריה וביחס לעדים אחרים, ואף אין בהן כדי להפריך גירסתה או לשלול מהימנותה, קל וחומר שעה שעסקינן בעדות קטינה (בעת עדותה העיקרית בפני בית המשפט) בגין שרשרת אירועים הנפרסת על פני שנים רבות מעת היותה ילדה קטינה". אשר למהימנותו של המבקש, קבע בית משפט השלום כי גירסתו, בהתייחס לשאלות העובדתיות המרכזיות הנתונות במחלוקת בתיק זה "בלתי מהימנה", וכי נימצאו בה "סתירות רבות ומהותיות". ביום 15.12.2016, ניתן גזר דינו של בית משפט השלום.

...

בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בקרית שמונה (כב' השופט נ' מישורי לב טוב) בת"פ 31474-08-14, מיום 22.09.2016.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, נחה דעתי כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה האמורות, שכן מדובר בעניינו הפרטי של המבקש, ואין מתעורר חשש לעיוות דין או לחוסר צדק שנגרם לו. זאת ועוד, טענותיו של המבקש בדבר מהימנותם של העדים השונים, לרבות מהימנותה של המתלוננת, מופנות כלפי ממצאים שבעובדה וקביעות מהימנות, שנעשו על ידי בית משפט השלום, וכידוע הוא כי ערכאת ערעור איננה נוטה להתערב בקביעות מעין אלה, שנעשו על ידי הערכאה הדיונית (רע"פ 8971/15 כל בו חצי חינם בע"מ נ' מדינת ישראל (27.01.2016); ע"פ 7066/13 אלמליח נ' מדינת ישראל (08.12.2017)).

לאחר שבחנתי את טענותיו של המבקש, מצאתי כי צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את הערעור, ואף אני סבור כי לא היה מקום להתערב בהכרעתו של בית משפט השלום.

הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.

המערער כפר בכל עובדות כתב האישום, על כן, שמע בימ"ש השלום את ראיות הצדדים והחליט לזכות את המערער, מחמת הספק, מעבירה של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות והרשיע אותו בעבירה של תקיפת בנו הקטין בנסיבות מחמירות.

בית המשפט קמא הלך כברת דרך נאה לקראת המערער בכך שהורה כי המאסר בפועל בן 4 חודשים שהוטל על המערער בגין העבירות בהן הורשע בתיק זה, ירוצה בחופף לשמונת חודשי המאסר על-תנאי שהופעל, הגם שהכלל לפי סעיף 58 של חוק העונשין הוא: "מי שהוטל עליו עונש מאסר בשל עבירה נוספת והופעל נגדו עונש המאסר על תנאי, ישא על אף האמור בסעיף 45 את שתי תקופות המאסר בזו אחר זו..." בית משפט קמא עשה שימוש באופציה שעמדה לרשותו לפי הסיפא של סעיף 58 הנ"ל להורות "מטעמים שיירשמו" ששתי התקופות, כולן או מקצתן, תהיינה חופפות.

...

אנו סבורים, כי מדובר במספר מעשי אלימות נפרדים זה מזה.

נוכח כל האמור לעיל אין באפשרותנו לקבוע שמתמלא התנאי הנדרש בסעיף 56(ב) של חוק העונשין: "לא ישתמש בית המשפט בסמכות לפי סעיף זה אלא לגבי ההרשעה הראשונה". בענייננו, מדובר בשלוש עבירות נוספות (של תקיפה בנסיבות מחמירות) ומכאן שהמאסר המותנה בן 8 החודשים התלוי ועומד כנגד המערער הינו חב הפעלה.

גזר הדין שקול ומידתי ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר דין זה, ומשכך סבורים אנו, שדין הערעור להידחות.

שנית, באותו טופס רפואי של טר"ם (ת/ 3) רשם הרופא המטפל במשבצת "מה קרה" את ההסבר: "נפל עקב שהחליק". במשבצת "מתי קרה" נרשם: "לפני כחצי שעה לפני שהיתקבל". בהתייחס לדברים אלה, קיים בתיק מיזכר של חוקרת משטרתית מיום 23.11.2010 ששוחחה בטלפון עם הרופא שטיפל במתלונן בטר"ם. במזכר נרשם כי לאחר שהרופא עיין בתעוד הרפואי, הוא מסר לחוקרת שהוא זוכר טוב מאד את המקרה, שכן המתלונן סיפר לו שנפל, ואילו הרופא השיב למתלונן שזה נראה חתך מחפץ חד בגלל צורת החתך, העומק ומיקום החתך.

בהיתחשב בכל אלה, ועל-אף שהוכח לפניי כי הנאשם היה מודע לגילו הצעיר של המתלונן בעת הרלוואנטית, אני רואה לזכות את הנאשם מחמת הספק מהעבירה של תקיפת קטין, שכן נותר ספק סביר בשאלת מודעותו של הנאשם לגילו המדויק של המתלונן בשעת אמת.

...

גם העובדה שבסופו של דבר המתלונן לא קיבל לידיו כסף, וכן העובדה שהמתלונן הגיש כנגד הנאשם תלונה במשטרה, אינן משנות לצורך העניין, שכן מדובר בעבירת התנהגות (קרי- אין הכרח להוכיח גרימת תוצאה של שיבוש מהלכי משפט).

סוף דבר אשר על כן, ונוכח הטעמים האמורים, אני רואה לזכות את הנאשם מחמת הספק מהעבירה של תקיפת קטין, נוכח קיומו של ספק סביר בדבר מודעותו של הנאשם לקטינוּתוֹ של המתלונן בעת הרלוונטית.

עם זאת, אני קובעת כי המאשימה הוכיח מעבר לספק סביר את יסודותיהן של יתר העבירות שיוחסו לנאשם בכתב-האישום, ולפיכך אני מרשיעה אותו בעבירות הבאות: פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו- 335 לחוק העונשין; וכן שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.

השוטרים שהגיעו למקום עכבו אדם בשם רביע עוידה שנכח בפאב, חברם של הנאשמים שהיה קטין באותו הזמן - כחודש לפני יום הולדתו השמונה עשרה, ועיכבו אותו לחקירה בתחנת נהריה בהיותו חשוד כמי שתקף את ת.א. רביע עוידה עוכב, נחקר במשטרת נהריה ושוחרר בתנאים.

על פי אמרתו של ת.א בתיק התקיפה, ת/173: "...הגיעו קבוצה של אנשים מוכרים לי שכבר עשו בעיות פעם אחת בפאב היום אמרתי להם שהפאב מלא ואני לא יכול להכניס יותר אנשים אחד מהם אמר לי "מי אתה בכלל" זה הפאב שלי, הביאו לי בוקס לפנים והם ניכנסו בכוח ואז חייגתי למישטרה.

משלא מצאתי כי המסקנה היחידה העולה מהמארג הראייתי היא כי הנאשמים 3 ו-4 הפעילו את המטען, או כי לקחו חלק בהטמנת המטען ופיצוץ פאב הבלפור, מצאתי לזכותם זכוי שהוא מחמת הספק.

...

אין ראיה לכך שהנאשמים היו שותפים לקשירת הקשר, ואין זאת המסקנה היחידה ההגיונית ממארג הראיות הנסיבתי, בנקודה זו. בסופו של דבר נשענת המאשימה על האדנים הבאים: רכב הקיה, אחד מבין הרכבים הרשומים על שם הנאשם 1, שעשו בו שימוש אנשים שונים ללא מעקב, שימש את מטמיני המטען שזהותם אינה ידועה.

מקובלת עלי טענת המאשימה לפיה הנאשמים 3 ו-4 היו בנקודה אידיאלית להפעלת המטען וניתן היה להפעיל משם את המטען, אך מקובלת עלי גם טענת הסניגור שבהתאם לחוות דעת המומחים, את המטען ניתן היה להפעיל מאין ספור מקומות – רכבים חונים, חלונות, מרפסות, גגות, אולי אפילו מתוך הסלון בבניינים סמוכים.

משלא מצאתי כי המסקנה היחידה העולה מהמארג הראייתי היא כי הנאשמים 3 ו-4 הפעילו את המטען, או כי לקחו חלק בהטמנת המטען ופיצוץ פאב הבלפור, מצאתי לזכותם זיכוי שהוא מחמת הספק.