זיכוי מחמת הספק בעבירת שליחת מסרון תוך כדי נהיגה

מיד אמר לשוטר רם אל חי כי לא אחז בטלפון תוך כדי נהיגה ורק שלח אצבע לכבות את הוויז.

פעולות שאינן קשורות בנהיגה – כגון שליחת מיסרון או קריאת מיסרון – אסורות הן. שלישית, המחוקק לא אסר מגע בטלפון כי אם אחיזה בו. רביעית, פרשנות מתבקשת של התקנות מתירה נגיעה קצרה לצורך נתוק או מענה לשיחה ראה למשל ע"פ (מחוזי חי') 906/05 מדינת ישראל נ' בת שבע לוי (26.04.2006):‏‏ "נראה, כי מחוקק המשנה היה ער לכך, שגם לשם השמוש במכשיר טלפון ברכב שמותקן בו מקרופון, יש צורך בהסרת היד מההגה. ואולם, חשוב הדבר למעט בכך ככל הניתן." בהשאלה – אקבע כי מותרת נגיעה קצרה לצורך הפעלת תצוגת ניווט / אפליקציית וויז או סיום הפעלתה.

לאור כל האמור לעיל, ומאחר שלא שוכנעתי מעבר לכל ספק כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו (אחיזה בטלפון נייד אגב תנועת הרכב) ולאור מסקנתי כי מותרת נגיעה בודדת במסך הטלפון לשם כיבוי אפליקציית הניווט או הפעלתה, החלטתי לזכות את הנאשם, ולו מחמת הספק.

...

אקדים ואציין כי מבחינה עובדתית לא שוכנעתי, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם אחז בטלפון ביד ימין ולאור הנימוקים להלן, אקבע כי אפשרית היא גרסת הנאשם לפיה נגע ביד ימין במסך הטלפון שהיה מונח במתקן על שמשת רכבו, בעת תנועת רכבו בכיכר, כדי לסגור אפליקציית הניווט שפעלה: מצאתי כי תיעוד נסיבות ביצוע העבירה במסמכים שהוגשו על ידי עדי התביעה ועדויותיהם בפני חסרים פרטים מהותיים: · עדי התביעה לא פרטו מהו פרק הזמן בו הבחינו בביצוע העבירה, מרחק הנסיעה שעבר רכב הנאשם בעת ביצוע העבירה לכאורה ומה היתה מהירות נסיעת רכב הנאשם.

ר' גם אמרת אגב של כב' הש' העמית י. צלקובניק בעפ"ת (מחוזי מרכז) 2345-07-21 דברשוילי ג'ינו נ' מדינת ישראל (22.01.21): "ב"כ המערער ביקש לתמוך טיעונו בפסק הדין שניתן בבית משפט לתעבורה בחיפה בתת"ע 12593-02-19 ובתיק בית הדין הצבאי לתעבורה 67/19, אולם עסקינן על פי העובדות שהתבררו בשני המקרים, שלא כבעניינו של המערער, כי מדובר במכשירי טלפון שהיו מותקנים במתקן קבוע ברכב, שבהם נעשה שימוש אינהרנטי לקבלת שיחה או לסילוק פרסומת מתצוגת ניווט, בלחיצה בודדת." מאמירה זו נלמד כי כב' בית המשפט המחוזי מאמץ את המסקנה לעיל – נגיעה בודדת במסך הטלפון המונח במתקן קבוע ברכב – אינה אסורה.

לאור כל האמור לעיל, ומאחר שלא שוכנעתי מעבר לכל ספק כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו (אחיזה בטלפון נייד אגב תנועת הרכב) ולאור מסקנתי כי מותרת נגיעה בודדת במסך הטלפון לשם כיבוי אפליקציית הניווט או הפעלתה, החלטתי לזכות את הנאשם, ולו מחמת הספק.

המערער הורה לארוא, באמצעות המסרונים ששלח בשם אורלי, להמשיך להרעיל את המתלונן, ואף הפציר בה לעשות כן בעת שארוא והמתלונן התארחו אצל הורי המתלונן, על מנת להרחיק מארוא את החשד.

כזכור, בית משפט קמא זיכה את המערער מחמת הספק מעבירת הסחיטה באיומים שיוחסה לו באישום הראשון ומעבירת האיומים שיוחסה לו באישום הרביעי, והרשיע את המערער בארבע עבירות של הפרת הוראה חוקית על פי הודאתו ובתשע עבירות של ניסיון לרצח.

לארוא היה אינטרס לשקר לאחיה על כך שניהלה רומן עם גיסה, על מנת שהדבר לא יחשף ברבים, וכך גם מסרה בחקירתה כשנשאלה מדוע אמרה בשיחתה עם האוס שהיא זו שיזמה את ההרעלות: " ... נהייתי האימא של האחים שלי, אז לא רציתי לאכזב אותם ומתוך כבוד לא רציתי להפסיד אותם ושהם יידעו שאני בקשר רומנטי עם ראמי (המערער – ג'.ק.), אני מאשרת שאמרתי זאת, לא רציתי שיידעו שהמטרה שלי ושל ראמי זה שנשאר ביחד" (ת/121, שורות 89-87).

בסופו של יום, הנני סבור כי העונש שהושת על המערער הולם את העבירות בהן הורשע, מביא לידי ביטוי את ההתחשבות בעונש שנגזר על ארוא ואת הנסיבות לקולא בעיניינו של המערער, ואינו סוטה ממדיניות הענישה הנוהגת באופן המקים עילה להתערבותנו.

...

לסיכום הדברים עד כה, לא הוכחה עילה להתערבותנו בקביעות המהימנות והממצאים שקבע בית משפט קמא על בסיס העדויות (פרט למספר הפעמים בהם סיפק המערער לארוא בפועל את הרעל).

מכל מקום, לעדויות נמצאה התוספת הראייתית הדרושה לצורך הרשעתו של המערער, ודין טענותיו בעניין זה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור על שני חלקיו.

החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק האישום כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של שימוש בטלפון נייד תוך כדי הוראת נהיגה שלא באמצעות דיבורית, בנגוד לסעיף 16(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961(להלן-הפקודה).

בעיניין זה אין ספק כי שליחת מסרונים וקריאתם הנה בבחינת הסטת תשומת הלב.

...

החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק האישום כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של שימוש בטלפון נייד תוך כדי הוראת נהיגה שלא באמצעות דיבורית, בניגוד לסעיף 16(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961(להלן-הפקודה).

סבורה אני כי פרשנות ראויה של סעיף 16 תוביל למסקנה כי השימוש במסרונים אסור למורה לנהיגה גם בשעה שהטלפון מצוי במתקן עגינה.

יחד עם זאת אני סבורה כי פרשנות לפיה כל נגיעה רגעית בטלפון כאשר הוא מונח על מתקן העגינה היא רחבה מידי גם כיון שאינה אסורה על פי לשון החוק וגם בהשוואה לתקנה 28 לתקנות התעבורה.

לפיכך לא הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם אחז בטלפון או עשה בו שימוש אסור ועל כן החלטתי לזכותו מחמת הספק .

ביום 16.11.21 זיכיתי את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו, וזאת מחמת הספק.

להלן נימוקי הכרעת הדין: כללי כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין שליחת או קריאת מיסרון תוך כדי נהיגה, בנגוד לתקנה 28(ב)(1) לתקנות התעבורה.

לאור כל האמור לעיל קבעתי, כי המאשימה לא הוכיחה את עובדות כתב האישום מעבר לספק סביר, ובהתאם החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

...

בהקשר זה אין להתעלם גם מהסתירה בגרסתהּ (פעם טענה שסימס ופעם שדיבר), עובדה שיש בה כדי לחזק את המסקנה, שהיא אכן לא התמקדה בסוג המכשיר אותו החזיק הנאשם.

במכלול הנסיבות אני סבור, שלא ניתן לבסס את עובדות כתב האישום על סמך גרסתה של עדת התביעה.

לאור כל האמור לעיל קבעתי, כי המאשימה לא הוכיחה את עובדות כתב האישום מעבר לספק סביר, ובהתאם החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

במסגרת הכרעת הדין מיום 3.12.2019 הורה בית המשפט המחוזי על זכוי המערער מחמת הספק מהעברות שיוחסו לו במסגרת האישום הראשון, ועל הרשעתו בעבירות שיוחסו לו ביתר האישומים.

על פי עובדות האישום החמשי, המערער שלח מסרונים לאחיה של המתלוננת ובהם איים על המתלוננת ובני משפחתה.

כן הופעלו תקופות המאסר על תנאי שעמדו לחובת המערער, חלקן בחופף וחלקן במצטבר, באופן שבו הוטלו על המערער בסך הכול 9 שנות מאסר בפועל; הושתו 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, למשך שלוש שנים; 6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת אלימות מסוג עוון או עבירת איומים, למשך שלוש שנים; ופסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים.

בית המשפט המחוזי גם שגה בכך שנתן משקל מכריע לאמור בתסקיר המתלוננת תוך שנקבע כי נגרמו לה נזקים קשים ומשמעותיים, שעה שכל האמור בתסקיר מסתמך על גירסתה בלבד ולא צורף שום מיסמך התומך בה. גם בתסקיר וגם בתצהיר שהוגש מטעמה התגלו סתירות בגרסותיה לעניין מצבה.

אף אין לקבל את טענת המערער כי היה מקום ליתן משקל לכך שעבירות האיומים בוצעו באמצעות מסרונים או טלפון ושלא היה מימוש או ניסיון מימוש של איומים אלה.

עבירות איומים, מעצם טבען, הן עבירות המתגבשות אף ללא מימוש של האיומים או ניסיון לממשם, ואין באופן ביצוע האיומים כדי להפחית מחומרת המעשים בכללותם.

...

המערער הפנה בערעורו לפסיקה התומכת לגישתו במסקנה כי העונש שנגזר עליו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת.

לכן לא שוכנעתי שבית המשפט חרג ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות מקרה זה. מאותן סיבות לא ראיתי הצדקה להתערב באופן שבו הפעיל בית המשפט את המאסרים המותנים שהיו תלויים נגד המערער (וראו לעניין זה: ע"פ 1944/20 מדינת ישראל נ' אמארה, פסקה 11 (2.9.2020); ע"פ 2336/16 מזראיב נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (14.12.2017)).

סיכומו של דבר, אציע לחבריי כי הערעור יידחה.