זיכוי מחמת הספק בעבירת נהיגה בשול הדרך

בנסיבות אלה, משלא ניתן לקבוע מהו המרחק שהיה בין הרכב לבין האופנוע בעת שהרכב סטה לשול, ולנוכח קיומה של רשלנות תורמת מצידו של רוכב האופנוע, אשר נהג במהירות גבוהה על השול, אני סבורה כי נכון יהיה לזכות את הנאשמת מחמת הספק מעבירה של ביצוע סטייה שלא בביטחה.

עוד נקבע בסעיף 3 בהנחיה, כי בקרות תאונת דרכים בה מעורב רכב דו גלגלי שנסע בשול הדרך, לא תעמוד לו הגנה מכוח הנחיה זו. באותה החלטה ציינתי כי: "סעיף 3 בהנחיה, אינו קובע כי במקרה בו נגרמה תאונה יש להגיש דוח בגין נסיעה על השול. אין לייחס לסעיף זה קביעה המותנית בתוצאה, כך שבקיומם של התנאים שנקבעו בסעיף 1 בהנחיה לא יוגש דוח בגין נסיעה על השול, אך אם אירעה תאונה חרף קיום התנאים כאמור, יוגש דוח בגין נסיעה על השול. מטרתו של סעיף 3 היא להבהיר, כי במקרה של תאונת דרכים אשר רוכב רכב דו גלגלי שנסע בשול הדרך מעורב בה, לא תעמוד לו הגנה מכוח סעיף 1 להנחיה, במובן זה ששאלת נשיאתו באחריות לתאונה, לא תושפע מהאמור בהנחיה.

לאחר כל האמור לעיל, ארשיע את הנאשמת בנהיגה בחוסר זהירות בנגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה ואזכה אותה מחמת הספק מבצוע סטייה שלא בביטחה, בנגוד לתקנה 40 לתקנות התעבורה.

...

בנוסף, מקובלת עלי טענתה של הנאשמת כי בעת אירוע התאונה, רכבה לא היה בזויית אלכסונית, אלא הרכב כבר התיישרבמקביל לנתיב הימני.

עם זאת, אני סבורה כי נכון יהיה להרשיע את הנאשמת בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות, וזאת לאור מכלול הנתונים שצוינו לעיל.

בכך אני סבורה כי הושג איזון ראוי וניתן משקל הולם לטענותיה של הנאשמת.

לאחר כל האמור לעיל, ארשיע את הנאשמת בנהיגה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה ואזכה אותה מחמת הספק מביצוע סטייה שלא בבטחה, בניגוד לתקנה 40 לתקנות התעבורה.

עוד צוין כי "קטע הנעילה היה מואר בתאורת כביש ראות טובה מזג אויר נאה הוסברה מהות העבירה מהירות הוצגה לנהג נהג לבדו לא היה עוד תמרורוים המעידים על מהירות אחרת. קשר עין נשמר עד לעצירה תמרורים 426 מוצבים עם מהירות של 110 בקמ 185." ובזכרון דברים להפעלת מכשיר הדבורה נרשם וסומן, כי בוצעו בדיקות תקינות בתחילת ובסיום המשמרת, וכי המפעיל וידא כי בשדה הראיה שבו ניתן להבחין בכביש, בשולי הדרך ובצדי הדרך היה רכב המטרה בודד בכיוון תנועתו, היה קשר עין רצוף עם רכב המטרה עד לעצירתו, בעת המדידה מצב התאורה היה תאורת דרך, תואי השטח בשדה הראיה היה מישורי, לא קיימת מסילת ברזל בסמוך לכביש, וכי המדידה בוצעה במצב רדאר נייד בכיוון תנועת רכב השיטור, באמצעות אנטנה קדמית, לפני ביצוע הנעילה וידא התאמה של מהירות רכב השיטור שהיתה מעל 65 קמ"ש, המתין פרק זמן של כ-3 שניות לפני ביצוע נעילת המהירות, ובמהלך מדידת רכב המטרה ובמהלך נעילתו נשמע צליל בודד רצוף.

באשר לפסק הדין שצוין על ידי ב"כ המשיב בתיק עפת (חי) 31751-11-17 חנא נ' מדינת ישראל (14.1.18)– שם הוחלט לזכות את המערער מחמת הספק מעבירה של נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת, משנקבע כי ההגנה הצליחה להטיל ספק סביר בסוגיית אמינות ומהימנות מכשיר הדבורה.

...

לסיכום בכלל נסיבות אלה, אני סבורה כי פסילת רישיונו של המשיב עד תום ההליכים הינה מוצדקת.

עם זאת, אני סבורה כי במכלול הנסיבות, ולנוכח עברו התעבורתי הקל של המשיב, אין מקום להיעתר למלוא תקופת הפסילה המבוקשת אלא די בתקופה קצרה יותר אשר יהא בה כדי "לצנן" את המשיב מנהיגה ולהבהיר לו את הסיכון והחומרה הגלומים בנהיגתו.

לפיכך, אני נעתרת באופן חלקי לבקשה, ומורה על פסילתו של המשיב מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה למשך 3 חודשים מהיום.

נגד הנאשם נרשמה הודעת תשלום קנס המייחסת לו ביצוע עבירה של נהיגה על שול הדרך בנגוד לתקנה 33 (א) לתקנות התעבורה.

הנאשם לא הביא איש מנהגים אלה להעיד על מנת לבסס את גירסתו כי לא ביצע את העבירה המיוחסת לו. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את מכלול העדויות מצאתי לזכות את הנאשם מן העבירה המיוחסת לו וזאת מחמת הספק.

...

כפי שנאמר לעיל, הנאשם בתגובתו לדוח לא כפר בביצוע העבירה שיוחסה לו. הדברים שנרשמו מפיו – ואשר הוא אינו חולק כי אמרם לשוטר – מצטיירים כניסיון להסביר את ביצוע העבירה או לפנות לרחמיו של עד התביעה ולא מהווים התמודדות של ממש עם טענת עד התביעה כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו. גם התנהלותו הדיונית של הנאשם במהלך המשפט מחזקת מסקנה זו. הנאשם נמנע מלחקור את עד התביעה לגבי ליבת המחלוקת בהליך זה– השאלה אם אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו – ונמנע מלהביא את הנוסע אתו או מי מן הנהגים שנעצרו במקום בו נרשמה הודעת תשלום הקנס על מנת שאלה יאששו את טענתו – שהועלתה רק במסגרת פרשת ההגנה ולא קודם לכן כאשר הטעם לכבישת גרסה זו אינו ברור– כי לא ביצע את העבירה המיוחסת לו. יחד עם זאת, מצאתי בנסיבות מקרה זה לזכות את הנאשם מחמת הספק.

חרף העובדה שדרך המלך בעניין הקביעה אם היה שוטר נוסף במקום היא באמצעות הגשת דוח עיסוק אשר אותו יש לקבל באמצעות הגשת בקשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, סבורני כי יש בגרסה הלא עקבית של עד התביעה ביחס להימצאות שוטר נוסף במסגרת הליך האכיפה בשילוב הלשון שננקטה בהודעת תשלום הקנס כדי להביא להעדפת גרסתו העקבית של הנאשם בנקודה זו ולקבוע כי במקום היה שוטר או מתנדב נוסף שעצר את רכבו של הנאשם.

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום בו יוחסה לה עבירה בנגוד לתקנה 33(א) בתקנות התעבורה, נהיגה בשול הדרך.

אני קובע כי נותר ספק ביחס לבצוע עבירה בנגוד לתקנה 33(א) על ידי הנאשמת, ובנסיבות אלה אני מחליט לזכות את הנאשמת מעבירה זו ולו מחמת הספק.

...

בשל הפרשי גבהים משמעותיים בין מיקומה של ע.ת 1 במהלך האירוע ומיקומה של הנאשמת המתקרבת עם רכבה לצומת (כפי שהדבר נצפה בבירור במהלך הביקור במקום) שוכנעתי כי אף שע.ת 1 יכלה לראות את רכב הנאשמת המתקרב לצומת, אין כל וודאות או יכולת ממשית של ע.ת 1 לדעת האם רכב זה נוסע על שול הכביש או שהוא נע בנתיב ההשתלבות (כפי שטענה הנאשמת לכל אורך עדותה).

בהחלט יתכן כי ע.ת 1 האמינה בתום לב כי הנאשמת נוסעת בשול זאת בהישען על התקשורת שהייתה לה עם ע.ת 2, אך שוכנעתי מהביקור במקום כי לא הייתה לע.ת 1 יכולת עצמאית לראות את מיקום גלגלי רכב הנאשמת ביחס למבנה הכביש במקום.

אני מחליט לכן לא לתת כל משקל לעדותה של ע.ת 1 בפרשה זו. ביחס לעדותו של ע.ת 2, המדובר במיקום שונה לחלוטין של העד במהלך האירוע, וממיקום זה כפי שבחנתי אותו בביקור במקום, ניתן היה להבחין ברכב הנאשמת המתקרב ולדעת האם הוא נוסע בשול הדרך או על נתיב ההשתלבות.

שקלתי את בקשת התביעה להרשיע את הנאשמת לפי סעיף 184 בחוק סדר הדין הפלילי בעבירה בניגוד לתקנה 40(א) בתקנות התעבורה (סטייה מנתיב) שכן לטענת המדינה גם אם לא הוכחה עבירה בניגוד לתקנה 33(א), הצליחה המדינה להוכיח כי הנאשמת סטתה מנתיבה ומאחר וניתנה לה הזדמנות להתגונן, יש להרשיעה לפחות בעבירה זו. הגעתי למסקנה לפיה אין הצדקה להרשעה זו: הנאשמת אישרה כי סטתה מנתיבה לצורך פנייה שמאלה וזאת אגב כניסה לנתיב השתלבות.

אני קובע כי נותר ספק ביחס לביצוע עבירה בניגוד לתקנה 33(א) על ידי הנאשמת, ובנסיבות אלה אני מחליט לזכות את הנאשמת מעבירה זו ולו מחמת הספק.

בהתאם להוראת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפליל [נוסח משולב], התשמ"ב-1982מודיע בית המשפט על זיכוי הנאשמים מחמת הספק.

לדברי סופר, הוא יודע, מתוקף עבודתו והכשרתו, כי שקיות ניילון משמשות לאחסון חיות שנצודו וכי ציידים בלתי חוקיים נוהגים להשליך לשול הדרך חיות שצדו, כאשר נערך אחריהם מרדף, וזאת על מנת להרחיק עצמם מכל קשר לביצוע העבירה.

...

" ועוד נקבע בעפ 4205/07 (מחוזי באר שבע) ביטון נ' מדינת ישראל כך: "השילוב של ראיות נסיבתיות בהקשר המשפט הפלילי מחייב שראיות אלה תובילנה למסקנה ברורה והגיונית אחת וזאת כדי לעמוד בנטל של מעבר לכל ספק סביר" וכדברי כב' השופט הנדל בע"פ 4205/07 הנ"ל, על בית המשפט לבחון לא רק את "היש" אלא גם את "האין" בראיות המאשימה.

כלומר, באם משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות מוביל למסקנה אחת הגיונית כי הנאשמים חבים בדין, וכל מסקנה אחרת היא פרי הדימיון, יש להרשיעם.

התוצאה היא כי המאשימה לא הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים את אשמת הנאשמים וקיימת אפשרות הגיונית אחרת להימצאות הנאשמים באזור.