זיכוי מחמת הספק בעבירת מין קשה

על יסוד הדברים האלו, התבקשנו להורות על זיכויו של המערער, ולוּ מחמת הספק, מעבירות המין ועבירות האלימות שיוחסו לו בכתב האישום.

יפים, בהקשר לכך, הדברים שנאמרו בע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002) (להלן: עניין נור): "הליך שיחזור האירועים האלימים על-ידי קורבן עבירת מין שחוה אותם מהוה כשלעצמו טראומה מחודשת המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה איומה, על אחת כמה וכמה כאשר החקירה היא תוקפנית [...] אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי ארוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק" (ראו גם: ע"פ 919/14 שאוזכר לעיל, פסקה 65; ע"פ 2848/14 סיגר נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (12.11.2014); ע"פ 1473/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (5.11.2014); ע"פ 9478/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (4.9.2014)).

...

לאחר שבחנתי את החומר שהונח לפנינו, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים לעניין העונש, דעתי היא כי העונש אשר הושת על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא, ולבטח שאין מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות זו. איני מתעלם מכך שעונשו של המערער איננו עונש קל, אך שוכנעתי כי, בסופו של יום, מדובר בעונש מידתי וראוי, המאזן כהלכה בין כלל השיקולים הצריכים לעניין.

עונשו של המערער, הכולל 12 שנות מאסר לריצוי בפועל, תואם את מדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא. כך, למשל, בע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל (25.6.2012) נדחה ערעורו של המערער שם, על עונש בן 12 שנות מאסר בפועל, שהושתו על רקע עבירות מין שביצע בגיסתו הקטינה, ובין היתר: עבירה של ניסיון אינוס בת משפחה; ושתי עבירות של מעשה מגונה בבת משפחה.

סוף דבר על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, דעתי היא כי אין בסיס להתערבותנו בהכרעת הדין, כמו גם בעונש שהושת על המערער בבית משפט קמא.

הכרעת הדין בית המשפט קמא זיכה את המערער מחמת הספק מעבירת אינוס באמצעות איבר המין והרשיע אותו בעבירת אינוס באמצעות החדרת אצבעות.

בית המשפט מצא כי סתירה זו מחזקת את הספק בכל הקשור להתרחשותו של אקט מיני מלא שכפה המערער על המתלוננת אך מצא חיזוקים לגירסתה כי המערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, בין היתר, בעדויות על מצבה הנפשי הקשה לאחר הארוע ובהתכתבויות בינה ובין המערער, כפי שיפורט להלן.

...

כמו כן מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין בחוות דעתו של הפסיכיאטר פרופ' עמיחי הלוי כדי לסייע למערער בהקשר זה והתרשמותו כי בניגוד לאמור בחוות-הדעת המערער אינו סובל מקשיים קוגניטיביים וכי "ידע את אשר לפניו". על כן, דברים אלה שכתב המערער בסמוך לאחר האירוע מלמדים כי בניגוד לגרסתו המאוחרת, ב"זמן אמת" הוא הבין את חומרת מעשיו שלא התמצו בניסיונות נגיעה באיבריה המוצנעים של המתלוננת וכללו גם החדרת אצבעות לאיבר מינה.

בנסיבות אלה, ובהינתן הערכת המרכז להערכת מסוכנות כי המסוכנות הנשקפת מן המערער היא בינונית-נמוכה אני סבורה כי במקרה דנן אין מקום להתערב בעונשים שגזר בית המשפט המחוזי על המערער.

סיכומו של דבר - אציע לחבריי לדחות הן את ערעורו של המערער על הכרעת הדין (ע"פ 8444/15) והן את ערעור המדינה על קולת העונש (ע"פ 8549/15).

בהתאם, החליט בית המשפט המחוזי לזכות את המבקש מחמת הספק מכלל עבירות המין שיוחסו לו בכתב האישום.

נטען, בהקשר זה, כי טרם שניתן פסק הדין מושא הבקשה, ניתן היה להרשיע בעבירה של הדחה בחקירה רק נאשמים שביקשו מעד לחזור בו מהודעת אמת שמסר במישטרה, ואילו בפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה חדשה וקשה, לפיה ניתן להרשיע בעבירת הדחה בחקירה גם נאשם שבקש מעד לחזור בו מהודעת שקר.

...

בהתייחסה לערעורו של המבקש על גזר הדין, קבעה הנשיאה א' חיות, כי אף הוא דינו להידחות, באומרה כי המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שגזרה הערכאה הדיונית.

דיון והכרעה לאחר עיון במלוא החומר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להורות על קיום דיון נוסף בעניינו של המבקש להידחות.

סוף דבר הבקשה לדיון נוסף נדחית, אין צו להוצאות.

על אף שבית משפט קמא מצא את עדות הקטינה ואת הדברים שהקטינה מסרה לחוקרת ילדים אמינים, זיכה את המערער, מחמת הספק, מעבירות ניסיון אינוס ומעשה מגונה בקטינה בת מישפחה מכיוון שקבע שעדותה של הקטינה אינה מפורטת דייה ביחס לאותם אירועים; המערער גם זוכה מאישום נוסף של איומים לאחר שנקבע כי הדברים שאמר לקטינה במהלך הארוע מושא האישום לא הגיעו לכדי איומים, כמשמעם בסעיף 192 לחוק העונשין.

לעניין זה, יפים הם דבריו של השופט י' עמית אשר נאמרו בע"פ 1987/17 פלוני נ' מדינת ישראל (4.6.2019): "הגישה הראייתית הנהוגה בעבירות מין, ובעבירות מין במשפחה בפרט, היא שאין לדקדק בפרטי העדות, וניתן להסתפק בגרעין האמת המצוי בה, ולעיתים אף בגרעין הקשה בלבד. זאת, גם כאשר העדות לוקה בבלבול, באי-דיוק, ובחוסר בהירות" (ראו שם: פסקה 9; ההפניות הושמטו – א.ש.).

...

על אף שאמה של הקטינה התגרשה זה מכבר מהמערער, סבורני שהצורך והחובה להגן על פרטיותה של הקטינה ועל שלומה הנפשי – עד שתהא בגירה – עודנו שריר וקיים.

סוף דבר אם תישמע דעתי, יידחה הערעור על שני חלקיו; ובכפוף לאמור לעיל, בקשת המדינה להתיר את פרסום שמו של המערער תידחה אף היא.

משכך, דין הערעור להידחות.

המערער טוען כי עונש זה הנו חמור מדי ומבקש שנקל בו. מנגד, המדינה טוענת כי עונש זה סוטה לקולא במידה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת ביחס לעבירות מין קשות ומבקשת מאתנו להחמירו.

המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום, ובחלוף כשלוש שנים וחצי, ביום 26.11.2018, החליט בית משפט קמא לזכותו, מחמת הספק, מכל העבירות בהן הוא הואשם.

...

סבורני כי בנסיבות אלו, טוב נעשה אם נעצור את "רכבת ההרים" בגזר הדין שניתן על ידי הערכאה הדיונית ונראה בו את התחנה האחרונה.

מטעמים אלה, סבורני שלא נוכל לקבל את ערעור המדינה.