באופן כללי, הרושם שנותר הוא כי אין למתלונן עניין של ממש בהליך דנן, ההתרחשות אינה זכורה לו לפרטיה, וספק אם הוא מעוניין להיזכר בה. יש להדגיש כי בשום אופן לא ניתן היה להתרשם שהמתלונן שרוי בפחד מפני הנאשמים, מעבר לאי הנעימות הכרוכה תמיד במעמד של מסירת עדות, ובפרט בנוגע לעבירות מן הסוג שבנידון, כך שהיה בגישתו כדי לפגום בתוקף גירסתו ובמידת המהימנות.
ודוק, הבאת ראיות בעיניין תוכן גירסתו של המתלונן, כפי שהיתה אמורה להשמע במשפט שבו הודח לפי הטענה, היא חיונית לצורך הרשעה בעבירת הדחה בעדות, וחשיבותה היא כמובן בהבהרת מסכת העניינים כפי שהתרחשה סביב העדות המדוברת, לשם הבנת המוטיבציה שהיתה לנאשמים למנוע אותה.
סוף דבר, אני מזכה את הנאשמים מחמת הספק.
...
התוצאה היא שאין בידי לשקול ולהעריך את מידת חששם של הנאשמים מפני עדותו שם, ומידת העניין שהיה להם להדיחו ממנה.
כללו של דבר, לא שוכנעתי כי כוונת הנאשמים היתה להדיח את המתלונן, שכן לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי נערך ניסיון ממשי לשדלו שלא להעיד בתיק הרצח.
בנסיבות אלו, מסקנתי היא כי גם אילו הוכחה אמירת הדברים, לא היה בכך כדי לגבש עבירה של הדחה בעדות.
סוף דבר, אני מזכה את הנאשמים מחמת הספק.
