להבא, טוב יעשה, למען ילדיו ולו מטעמי שימור-עצמי, אם יקפיד להיתרחק מרחק רב מקוו-גבול זה.
הנאשם, כאמור, מזוכה מחמת הספק מעבירת האיומים המיוחסת לו.
החלטה במוצגים, ככל שקיימים, מסורה לשיקול דעת נציג המישטרה.
...
מהכללים – לענייננו אנו:
המחלוקת העובדתית בה יש להכריע היא מצומצמת מאוד, שהרי הנאשם לא כפר בשליחת ההודעות למתלוננת; היא נוגעת בעיקרה למטרת הנאשם בעת שליחת המסר ולמשמעותו של זה. לאחר ששקלתי מכלול ראיות הצדדים, התרשמותי ממנו ומהמתלוננת, כמו גם מהראיות שהובאו בנוגע למערכת יחסיהם בעבר ובתקופה הרלבנטית, אני סבורה כי לא הוכח, מעבר לספק סביר, כי אכן מדובר באמירה מאיימת, כמשמעה בדין.
בהמשך חקירתה, טענה כי אינה יודעת מדוע מכנה אותה הנאשם "עבריינית מורשעת". כשהוצג לה כתב האישום בו הודתה (נ/3) ציינה כי אינה זוכרת את תוכנו ועל השאלות בנוגע אליו, לרבות בקשר לעבירות בהן הורשעה, לא השיבה עניינית.
מכל האמור לעיל, נוכח המגמתיות בגרסתה, קשה עד מאוד לקבוע ממצאים על יסוד דברי המתלוננת אף בנקודה זו.
בענייננו, בחנו את הרקע לשיח במסגרתו שלח הנאשם את ההודעה, את האופן הכללי בו התבטאו שני הצדדים זה כלפי זה, את טענות הנאשם בנוגע לשליחת המסר, ות תגובתה הראשונית של המתלוננת.
עם זאת, ככל שביטוי מובהק יותר - המסקנה כי מדובר באיומים ברורה יותר.
סוף דבר
הודעת לוח השיש משקפת אמירה שאינה ברורה ומובהקת והוגדרה אף על ידי המאשימה כאיום מרומז; כאמור, לא ניתן לקבוע כי יתר האמירות שהוזכרו בכתב האישום מתייחסות אליה.
