זיכוי מחמת הספק בעבירת אי קיום צו שיפוטי

בתאריך 10/9/14 תוקן כתב האישום כאן, כתב אישום המייחס לנאשם עבירות של אי קיום שני צוי הריסה שפוטיים ובצוע שימוש טעון היתר ללא היתר, במבנה בשטח של כ-1,085 מ"ר שהוקם ללא היתר בניה (להלן: "המבנה").

ולחילופין ביקש הנאשם לזכותו מחמת הספק מהסיבה שקיים ספק, לטענתו, כי הוא מואשם כיום באי קיום צוים הנוגעים לאותה בניה שבה הואשם בעבר.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, ומשעובדות כתב האישום המתוקן הוכחו מעל לכל ספק סביר, אני מרשיע את הנאשם בשתי עבירות של אי קיום צו בית המשפט, בנגוד להוראות סעיף 210 ובעבירה של ביצוע שימוש הטעון היתר ללא היתר בנגוד לסעיף 204(א) לחוק התיכנון והבניה התשכ"ה-1965 (בנוסחו עובר לתיקון 116).

...

לאור האמור אני קובע כי ניסיונו של הנאשם להתנער מכל קשר למקרקעין ולמבנה נשוא צווי ההריסה, אינו יכול להתקבל.

לאור הפסיקה והראיות שהוצגו לפניי, הגעתי למסקנה שמכתב הזימון לחקירה נשלח כדין והנאשם לא סתר את חזקת המסירה.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, ומשעובדות כתב האישום המתוקן הוכחו מעל לכל ספק סביר, אני מרשיע את הנאשם בשתי עבירות של אי קיום צו בית המשפט, בניגוד להוראות סעיף 210 ובעבירה של ביצוע שימוש הטעון היתר ללא היתר בניגוד לסעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (בנוסחו עובר לתיקון 116).

באישום זה, המבקש הואשם בעבירות הבאות: אי קיום צו הפסקה שפוטי וצו למניעת פעולות, מיום 11.6.2008, בנגוד לסעיפים 240 ו-249 ביחד עם סעיף 208 לחוק התיכנון והבנייה.

בכל הנוגע למיקום סככה, כאמור בסעיף 1.3 לאישום הראשון – המבקש זוכה מחמת הספק.

בערעורו, המבקש טען, כי יש לזכותו מכל העבירות שיוחסו לו, שכן, לשיטתו, לא הוצגו מספיק ראיות לעניין שטחי הבניה או עבודות הבניה, אשר פורטו באישום הראשון כדי לבסס את אשמתו.

...

לאחר שבחנתי את הבקשה שלפני, סבורני כי היא איננה עומדת באמות המידה הנ"ל: הבקשה איננה חורגת מעובדות המקרה הקונקרטי, ואיננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית.

מעבר לכך – לאחר עיון בטענות הצדדים, סבורני כי דין הבקשה להידחות על הסף.

דברים אלה יפים גם בענייננו, וכל טענותיו של המבקש שמורות לו. אף מטעם זה דין הבקשה לרשות ערעור שבפני להידחות, מבלי להביע עמדה לגופו של עניין.

· לא עלה בידי המאשימה להוכיח כי הנכס נשוא כתב האישום כאן הוא הנכס נשוא כתב האישום בהליך הראשון ובפועל לא הונחה כל ראיה המבססת את העבירה של אי קיום הצוו השפוטי וכך גם לעניין שימוש הנטען.

לדוגמא: " במקרים של זכוי "טכני" או זכוי מחמת הספק הדיעה הרווחת היא שיש בזיכויים אלה שיקול מרכזי נגד פיצויו של הנאשם" (ע"פ 700/00 מאיר טוייל נ' מדינת ישראל, בפסק' 5 (פורסם בנבו 23.5.02) ).

...

מן הכלל אל הפרט כאמור לעיל הרי שלאחר בחינת החקיקה והפסיקה ובראי השיקולים והכללים המפורטים לעיל ויישומן על המקרה שבפניי לרבות התנהלות המבקש במסגרת ההליך - נתון שגם לו יש משקל בהחלטה מסוג זה - ואופי הזיכוי הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לפסוק למבקש פיצוי בגין אף אחת מהעילות המנויות בסעיף 80 לחוק.

משכך סבורני כי יש לראות את הנתונים הנ"ל כפגמים דיוניים שנפלו בעת ניהול ההליך על ידי המשיבה במהלכו של המשפט, ואין בהם כדי לבסס את טענתו של המבקש ביחס להיעדר יסוד לאשמה למפרע.

סוף דבר הבקשה נדחית.

כתב האישום לנאשם מיוחסת עבירת אי קיום צו שפוטי בהתאם להוראת סעיף 210 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (בנוסחו טרם תיקון 116 לחוק).

לאור האמור לעיל, מחמת הספק בלבד, אני מורה על זכוי הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

...

באותו מעמד טען ב"כ הנאשמת כי: "אנו מבקשים כי הנאשמת (צ"ל הנאשם- י.ע.ש) תממש את זכותה ותגיע להיחקר". ב"כ המאשימה השיב כי: " לאחר ששמעתי את חברי, מסכים לבקשתו ... אף שלטענתנו נמסרה התראה במקום. ככל שהנאשמת תגיע להיחקר ובשים לב לבקשת ב"כ הנאשמת ולטענותיו, אני נסכים לחזרה מאישום זה ולביטול ההליך ונפתח בהליך נוסף". בהתאם , ביקש הסניגור "דחייה של 30 יום על מנת לדאוג להתייצבות הנאשמת לחקירה ..." הסניגור לא הגיש הודעת עדכון בנוגע להתייצבות לחקירה במועד שנקבע לשם כך. לבקשתו, ניתנו לנאשם אורכות רבות לצורך התייצבות לחקירה, אשר הצטברו לתקופה של למעלה משנה, אולם על אף כל זאת לא התייצב הנאשם לחקירה.

עם זאת אבהיר כי זיכויו של הנאשם במקרה זה איננו מבוסס על אי מסירת התראה כדין, אלא על הטעם שלא שוכנעתי מעבר לספק סביר כי המאשימה הוכיחה את עובדות כתב האישום.

לאור האמור לעיל, מחמת הספק בלבד, אני מורה על זיכוי הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

בכתב האישום מיוחס לנאשמים עבירת אי קיום צו שפוטי בין התאריכים 10.09.2015 ועד ליום 30.12.2015.

לאור האמור נוכח הספק הקיים ביחס להצהרת המאשימה בדיון מיום 14.04.2016 והשלכותיה, נחה דעתי כי יש לזכות את הנאשם מטעמי צדק כמפורט לעיל.

...

בדחית הערעור, ההחלטה נותרה על כנה ללא עוררין, התוצאה היא כי הצו היה בתוקף בעת מתן הארכה מיום 14.04.2016.

במקרה דנן הפרשנות הסבירה אשר מטיבה עם הנאשם היא כי מדובר בעובדות ידועות בזמן אמת, ואילו היו בפני המותב אשר נתן את ההחלטה, דין הבקשה להתקבל.

לאור האמור נוכח הספק הקיים ביחס להצהרת המאשימה בדיון מיום 14.04.2016 והשלכותיה, נחה דעתי כי יש לזכות את הנאשם מטעמי צדק כמפורט לעיל.