עם זאת, למען הסר הספק, אני מוצא לציין, כי הבעת רצונו של הנאשם להלין על השוטרים בפני המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), אינה מהוה כשלעצמה דבר איום.
ראה בש"פ 5284/91 דוד לויאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1), 156 בו קבע כב' הש' בך:
"בהגשת כתב-אישום צריכה התביעה להישתדל לבחור, בין סעיפי האישום האפשריים, אותו האישום המבטא בצורה הנאותה ביותר את מהות המעשה. במסגרת זאת מותר לה, כמובן, לבחור את הסעיף המחמיר ביותר עם הנאשם. אם יש לתובעים ספקות כלשהם לגבי האפשרות להוכיח את כל האלמנטים של עבירה זו, ניתן לצרף אישום נוסף או אלטרנאטיבי, ודבר זה גם מוצדק, אם הוא נחוץ כדי להאיר היבט מיוחד של הפרשה. אך אין להרבות בסעיפי אישום סתם, תוך מה שנקרא באנגלית: "throwing the book at the accused".
ככלל, אין זה מן הראוי לייחס לנאשם בשל מעשה אחד מספר עבירות "במקביל" וכפי שנקבע בבש"פ 5284/91 לעיל, "אין להרבות בסעיפי אישום סתם" אלא אם כן קיימת לכך הצדקה עניינית לאמור (ראה י.קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, הליכים שלאחר כתב אישום, כרך א', עמ' 924 ו-927).
אשר על כן, מלבד זיכויו של הנאשם מבצוע עבירת היתנהגות פרועה במקום צבורי, מצאתי להרשיעו בבצוע עבירות של העלבת עובד ציבור, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, איומים ושימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר.
...
סבורני כי לסתירה זו אין משקל רב לצורך הכרעה בסוגיות העומדות על הפרק, ובעניין זה נחה דעתי לקבל את גרסת השוטר קולר, אשר נתמכה בעדותו של יעקובוב ואף בגרסתו של הנאשם עצמו.
כך קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"פ 2660/05 לעיל:
"מעשה ההעלבה לצורך הנורמה הפלילית מצוי במישור הבוחן את השאלה האם נעשה מעשה של השפלה וביזוי כלפי עובד ציבור, המחבל ביכולתו לבצע את תפקידו, ואינו עוסק בשאלה האם יש אמת או שקר בתוכנה של ההעלבה. 'העלבה' היא מעשה של ביוש והשפלה של עובד הציבור, כשהדגש מושם על סגנונו וצורתו, בין אם יש בתוכנו אמת או שקר. התמקדות העבירה בצורתם ובסגנונם של הדברים מניחה כמובן מאליו כי לצורך בירור טענות, השגות, ותלונות שיש לאזרח כלפי הרשות הציבורית ועובדיה, פתוחים בפניו ערוצים שונים להעלותן, ולמצות באמצעותם בחינה אמיתית של דברי ביקורת על השירות הציבורי, ועל תיפקוד עובד הציבור. תלונות מכל מין וסוג שהוא על השירות הציבורי ניתן לברר במישור המערך המינהלי, בין במסגרת משמעתית וביקורת המדינה, ובין במישור התלונה הפלילית. על התנהגות שוטרים ניתן לפנות בתלונה למחלקה לחקירות שוטרים. על אלה קיימת ביקורת שיפוטית מוגדרת. במסגרות בירור אלה נבחנות מידות האמת והממשות בטענות הביקורת. יוצא, אפוא, כי דברי העלבה קיצוניים כלפי עובד ציבור, המקיימים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ביכולת תיפקודו, והעלולים להשפיע על השירות הציבורי בכללו, נכנסים בגדרה של הנורמה הפלילית, בין אם יש בביקורת המוטחת ממשות לגופה, ובין אם לאו. שאלת האמת או השקר אמורה להתברר לא בגדרה של האמירה העולבת, אלא במסגרת תלונה המוגשת כדין לרשויות מוסמכות, כשהיא מנוסחת כדבעי, בדרך כנה ואדיבה, אם וכאשר תוגש".
האיזון שבין פרשנות יסודות העבירה לבין חופש הביטוי לצורך להגן על עובד הציבור, מבוצע בהשראת אמות המידה של פסקת ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
אי לכך, נוכח שלל העבירות בהן מצאתי להרשיע את הנאשם, סבורני כי יש בהן כדי כיסוי מלא של התנהלותו האסורה, ואין מקום להרבות בעבירה נוספת, בשל התנהגות פרועה במקום ציבורי.
בשל כך, מזוכה הנאשם מביצוע עבירה זו.
התנהלות המשטרה
טרם חתימה, ועל אף שמצאתי את הנאשם אשם במרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, סבורני כי יש מקום להעיר על דרך ההתבטאות שנשמעה כלפי הנאשם.
דבר נוסף, ועל אף שהנאשם הורשע בדין, סבורני כי לא היה מקום, ולו למראית עין, לדרך גביית ההודעה ממנו כחשוד, בו בעת שהגיע מיוזמתו למשטרה כדי להתלונן על שוטר.
סוף דבר
הנני קובע כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר עובדות כתב האישום וכי לא עמדה לנאשם הגנה טובה.
