זיכוי מחמת הספק בעבירות איומים ותקיפת עובד ציבור

ברי כי אין די בכל ספק באשר הוא כדי להביא לזיכויו של הנאשם, אולם כדי לעמוד במבחן "הספק הסביר", די לאחרון לעורר ספק המותיר, על פי מבחני שכל ישר, הגיון וניסיון חיים, שאלה אמתית באשר לאשמתו; יוצא איפוא, כי כדי להרשיע אדם בפלילים, נידרשת רמת ודאות גבוהה, אך לא בהכרח מוחלטת, כי ביצע את שמיוחס לו (ע"פ 347/88 דמיניוק נ' מדינת ישראל, פד"י מז(4) 221, 652 (1993); פסקה 64 לפסק דינו של כב' השופט נ' הנדל בע"פ 4456/14 אביגדור קלנר נ' מדינת ישראל, (29.12.2015)).

כך גם הדרישה להוכחת אשמתו של אדם מעבר לספק הסביר כי תנאי להרשעתו בפלילים נועדה אף להגן על אמון הציבור בהגינותו של ההליך הפלילי, תוך שהכלל הנידון מעוגן בתפיסה חברתית וקנין נ' מדינת ישראל, (25.01.2007); ע"פ 2697/14 ניסים דוד חדאד נ' מדינת ישראל, (06.09.2016)).

סוף דבר בסיכומם של דברים, הריני מזכה את הנאשם מחמת הספק מעבירת האיומים, משתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת זוג ומעבירה אחת של תקיפה סתם של בת זוג, ומרשיעה אותו בעבירה אחת של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין.

...

כמו בכול הנוגע לאירוע הראשון, גם כאן מצאתי כי לנוכח הצטברותם וצירופם של התמיהות ואי הדיוקים שעלו מגרסתה של המתלוננת, לא ניתן להגיע למסקנה מרשיעה ולקבוע ברמת ודאות של מעבר לספק סביר, כי הנאשם ביצע את המיוחס לו באירוע השלישי.

עוד יש לזכור, כי לא די למאשימה להוכיח את אשמתו של הנאשם במאזן ההסתברויות, ומשלא שוכנעתי מעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע את המיוחס לו באירוע השלישי, הרי שיש להורות על זיכויו.

סוף דבר בסיכומם של דברים, הריני מזכה את הנאשם מחמת הספק מעבירת האיומים, משתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת זוג ומעבירה אחת של תקיפה סתם של בת זוג, ומרשיעה אותו בעבירה אחת של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין.

באשר ליסוד הנפשי שבעבירה- בהנתן כי עבירת התקיפה היא עבירה התנהגותית, די בקיומה של מודעות כלפי טיב המעשה וכלפי התקיימות הנסיבות (- סע' 20(א) לחוק) לשם גיבושו של יסוד זה. סע' 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 שעניינו "איומים", קובע כי: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחרותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". עבירת האיומים נועדה להגן על שלוות נפשו ובטחונו של הפרט, כמו גם על חופש הפעולה והבחירה שלו.

סע' 34יז' לחוק שעניינו "זוטי דברים" קובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאנטרס הצבורי, המעשה הוא קל ערך". סע' חוק זה מגלם את העקרון הכללי, על פיו המשפט אינו עוסק בזוטות.

סיכום העולה מכל המקובץ הוא, כי מן הדין לזכות את הנאשם, מחמת הספק, באשר לעבירת האיומים ובאשר לעבירת התקיפה (ע"י יריקה).

...

אני מקבל כמהימנים את עדויות כלל עדי התביעה לפיהם הנאשם הוא שצעק בעוד האחרים היו רגועים למדיי ואף ביקשו להרגיעו.

איני מקבל כלל ועיקר כי חל בנסיבות סייג ההגנה העצמית.

סיכום העולה מכל המקובץ הוא, כי מן הדין לזכות את הנאשם, מחמת הספק, באשר לעבירת האיומים ובאשר לעבירת התקיפה (ע"י יריקה).

עבירת תקיפת עובד ציבור: לאחר בחינת חומר הראיות וטענות הצדדים המסקנה המתחייבת היא, כי גם בנוגע לעבירה זו נותר ספק ביחס לאשמת הנאשם.

סוף דבר נוכח כל המפורט לעיל, לא ניתן לקבוע ממצא פוזיטיבי ברור לגבי ההתרחשות בתוך המשרד ויש לזכות את הנאשם מחמת הספק, הן מעבירת האיומים והן מעבירת התקיפה.

...

כפי שיוסבר להלן, אינני מקבלת את עדות הנאשם לגבי ההתרחשות במשרד כעדות אמת.

העד השיב בעניין זה: "הרבה פעמים אני מקבל מסרים בדוחות פעולה שהם לא מפורטים מספיק ובאופן כזה או אחר הם נזכרים בפרטים נוספים ואני רושם את בהודעה...אני לא חושב שישנה איזה שהיא סתירה בין מה שהם רשמו בין הדוח פעולה לעדות שגביתי" (עמוד 19, משורה 29) ובהמשך מסר: "לא מצאתי לנכון לאמת [צ"ל, לעמת] אותם על סתירות בין הדוחו"ת (עמוד 20, שורה 1).

סוף דבר נוכח כל המפורט לעיל, לא ניתן לקבוע ממצא פוזיטיבי ברור לגבי ההתרחשות בתוך המשרד ויש לזכות את הנאשם מחמת הספק, הן מעבירת האיומים והן מעבירת התקיפה.

לשיטת ההגנה, יש מקום להורות על זיכויו של הנאשם, ולו מחמת הספק בשל מחדלי החקירה שנתגלו בתיק ובהם – הכשל האינהרנטי בתירגום חקירת הנאשם מהשפה הערבית לעברית באמצעות מתורגמן קצין שב"ס בשעה שהנאשם נחשד בעבירות כנגד איש שב"ס; והמנעות היחידה החוקרת לתפוס את מצלמות האבטחה באגף שבו ארע הארוע מושא כתב האישום, מחדל שפגע בהגנת הנאשם נוכח המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים הן באשר למיקומו המדויק של הארוע, והן באשר לשאלת האלימות שנקט הנאשם כלפי הסוהר.

בנסיבות אלו, ומשנמצא כי במעשי הנאשם היתקיימו היסודות העובדתיים והנפשיים הנדרשים בעבירות האיומים ותקיפת עובד הציבור, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ובעבירה של תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין.

...

יוצא אפוא, שלא מצאתי שיש בכוחם של מחדלי החקירה עליהם הצביע הסנגור המלומד להורות על זיכויו של הנאשם, ולו מחמת הספק.

סוף דבר בכל הנוגע למעשה האיום המיוחס לנאשם, אזי וכידוע, עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין עניינה: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו...". באשר ליסוד העובדתי הנדרש לצורך גיבושה של עבירת האיומים, אזי שעל האיום להיות רציני וממשי לפגיעה באחד מהערכים המוגנים הנזכרים בסעיף, כשהאיום יכול להיעשות בין במילים ובין בהתנהגות (י' קדמי, הדין בפלילים, חלק רביעי עמוד 2123 (תשס"ו-2006)).

בנסיבות אלו, ומשנמצא כי במעשי הנאשם התקיימו היסודות העובדתיים והנפשיים הנדרשים בעבירות האיומים ותקיפת עובד הציבור, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ובעבירה של תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין.

על פי כתב האישום, בתמצית, המבקשים היו שותפים להדחת עד למתן עדות שקר בבית המשפט, במסגרת כתב אישום שהוגש נגד המבקשים מס' 2-4, בו יוחסו להם עבירות של איומים, ניסיון תקיפה בנסיבות מחמירות, קשר לפשע ועבירות תעבורה שונות, ובכך היו שותפים לשיבוש מהלכי משפט וכן לקבלה במירמה של הכרעת דין ולפיה זוכו המבקשים 2-4 מאותם אישומים מחמת הספק.

מאחורי חריג זה עומד הראציונאל כי קיים אינטרס צבורי כי עובדי ציבור יוכלו להביע במהלך עבודתם את דעותיהם ומסקנותיהם בלא לחשוש שהדברים יגיעו לידי גורמים חוץ מערכתיים (בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ, פ"ד נא(5) 224).

...

עיינתי במסמך זה ומסקנתי היא כי צדק בית המשפט קמא בקבעו כי מדובר בתכתובת פנימית שאין להעבירה לעיון ההגנה.

העובדה שמסמך זה הוא שהביא לפתיחה בחקירה, אין בה כדי לשנות מן המסקנה האמורה ולפיה מדובר בתכתובת פנימית שאיננה חייבת בגילוי.

על יסוד האמור לעיל, הערר נדחה.