זיכוי מחמת הספק בעבירות איומים והפרת צו הגנה

בהמשך להחלטה מיום 23.2 בתיק זה לפיה החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק מהאישומים אשר שיוחסו לו, להלן נימוקי ההחלטה בהתאם לסעיף 183 לחוק סדר הדין הפלילי.

באישומים השני, השלישי והרביעי מיוחסת לנאשם עבירה של הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין.

כאמור לעיל, האישום הראשון נחלק לשני אירועים: האחד נוגע לעבירת התקיפה מיום 26.10.11; והשני לעבירת איומים אשר התרחשה "כשבועיים עובר לאותו ארוע". באשר לעבירת התקיפה – המדובר בארוע בו נכחו בני הזוג לבדם.

התלונות בדבר הפרת צו ההגנה נסמכות גם הן למעשה על גרסת המתלוננת, ולאור הבעייתיות בעדותה, סבורני כי אף בהקשר זה מתעורר ספק ממשי אשר אינו מאפשר הרשעת הנאשם.

...

עוד ראיתי לנכון לציין כי גם אם הייתי מגיע למסקנה שהאופניים נלקחו - וכאמור אינני יכול להגיע למסקנה זו – הרי משאין מחלוקת שהוחזרו לאחר זמן קצר ואף המתלוננת אישרה כי לא חשבה להגיש תלונה בגין האירוע, וכשאני מביא בחשבון את כלל הנסיבות שבתיק, אפשר והייתי מגיע למסקנה כי מדובר בהפרה הגובלת בזוטי דברים המצדיקה הרשעה בפלילים.

סיכומו של דבר: מוסכמת יסוד היא כי במשפט פלילי נדרשת התביעה לעמוד ברף הוכחה גבוה כדי שכנועו של בית-המשפט מעבר לכל ספק סביר, כאמור בסעיף 34כב(א) לחוק העונשין, הקובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה, אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר". כבר נפסק, שוב ושוב, כי "אין הרשעה בדין, אלא אם הוסרו כל הספקות הסבירים". וכי "אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים, שכן מוטב שהעבריין ייצא זכאי בדינו מאשר שאדם יורשע למרות שנותר ספק סביר באשמתו, שכן גישה אחרת יכולה להוליך להרשעתו של חף מפשע" (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל).

לאור כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי המאשימה לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את העבירות המיוחסות לנאשם מעל לכל ספק סביר.

בפתח הכרעת הדין וכמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982, אציין כי החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק, מעבירת האיומים שיוחסה לו בכתב האישום, ולהרשיעו ביתר העבירות.

הנאשם הועמד לדין בגין עבירות איומים- לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), תקיפה- עבירה לפי סעיף 379 והפרת הוראה חוקית- עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק.

דיון: הפרת צו שפוטי: אין מחלוקת, כי ביום 16/06/14 ניתן צו הפסקת עבודות ואיסור שימוש שנחתם ע"י כב' השופט י' מינטקביץ (בב"נ 29666-06-14).

הגנה מן הצדק- נפקות אי נקיטה בהליכים כנגד המתלונן: לטענת הנאשם, יש לזכותו לאור דוקטרינת ההגנה מן הצדק.

...

דין הטענה האמורה להידחות מכל אחת מהסיבות שלהלן, ולבטח לנוכח הצטברותן: בצו שניתן נאסר על הנאשם לבצע "עבודות שיש להן נגיעה לרכוש המשותף או לחזית הבניין". הסרת המרצפות בחדר המדרגות הינה עבודה ברכוש המשותף ומכאן, מנוגדת לצו הפסקת העבודה.

תקיפת המתלונן: לאחר ששמעתי את הצדדים, כאשר עדות המתלונן נתמכה בעדות השוטרים שהיו נוכחים במקום, שוכנעתי כי הנאשם אכן ירק על המתלונן.

מכאן, שדין הטענה לאכיפה בררנית להידחות.

נטען, כי הקללות מהוות הפרה של צו ההגנה – אך כאמור לא שוכנעתי כי הנאשם היה מודע לתכנו המדויק של הצוו ולאיסור "להשתמש באלימות ... מילולית ... כלפי המבקשת". סופו של דבר, נותר ספק – לא גדול – בשאלת מודעותו של הנאשם לתכנו המדויק של צו ההגנה ת/3 ולאיסורים החלים עליו מכוחו וספק משמעותי יותר בשאלה האם הנאשם לקח את מכשיר הטלפון מידיה של הגננת.

לאור זאת, הוכחו העבירות המיוחסות לנאשם בגין אירוע זה. סיכום מזכה את הנאשם מחמת הספק משתי עבירות של הפרת הוראה חוקית ומעבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק, הנוגעות לשני הארועים הראשונים ומרשיעו בעבירות של הפרת הוראה חוקית ואיומים, בגין האירוע השלישי.

...

הנאשם טען בעדותו, כי לא ידע מה תוכנו של הצו אשר הוצא נגדו, שכן לא התעניין בו, גם כאשר שוטר אמר לו שהוצא נגדו צו. ניתוח העדויות לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם באופן ישיר, מסקנתי היא כי ניתן לקבל את עדותה של המתלוננת כלשונה ולקבוע לפיה ממצאים ברורים, ברמת הודאות הנדרשת.

סיכומו של דבר, ראיתי לדחות את עדות הנאשם.

למרות מחדל החקירה, לאור האמון אותו אני רוחש למתלוננת, נראה לי כי ניתן להגיע למסקנה ברורה בענין זה על סמך עדותה לבדה.

נטען, כי הקללות מהוות הפרה של צו ההגנה – אך כאמור לא שוכנעתי כי הנאשם היה מודע לתכנו המדויק של הצו ולאיסור "להשתמש באלימות ... מילולית ... כלפי המבקשת". סופו של דבר, נותר ספק – לא גדול – בשאלת מודעותו של הנאשם לתכנו המדויק של צו ההגנה ת/3 ולאיסורים החלים עליו מכוחו וספק משמעותי יותר בשאלה האם הנאשם לקח את מכשיר הטלפון מידיה של הגננת.

אני סבורה, לאחר שבחנתי הראיות, כי יש לזכות את הנאשם מעבירת האיומים נשוא האישום השני מחמת הספק, ואנמק.

סעיף  287 (ב) לחוק העונשין מורה:   "המפר הוראה מהוראות צו שניתן מאת בית המשפט לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר מפני המפר דינו..."   על פי ההלכה הפסוקה והפסיקה עסקינן בעבירה התנהגותית והדרישה של היסוד הנפשי באה על סיפוקה בקיומה של "מודעות" כלפי טיב המעשה והתקיימותן של הנסיבות, (ראו כב' השופט קדמי על  הדין הפלילי חוק העונשין חלק רביעי מהדורה תשס"ו – 2006 שם, בעמ' 1718), אין דרישה להלך נפשי מסוים ודי במודעות ברמה של פזיזות.

...

אני סבורה כי אמירתו של הנאשם בנסיבות אלה, במבחנם האובייקטיבי של הדברים, מהווה עבירת איומים.

אני סבורה כי גם מאמרתו של מר' דהן, אבי המתלוננת, (המוצג ת/1) ומעדותו עלה כי הנאשם היה ער להוראה החוקית.

לאור האמור, ובשים לב לכך שהנאשם אמר למאג'יד ליצור קשר עם המתלוננת כפי שעלה מדברי מאג'יד , אני קובעת כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם עבר עבירה של הפרת הוראה חוקית, באופן שיצר קשר עם מאג'יד ובקש ממנו לשכנע את המתלוננת שלא תלך לבית המשפט ותעשה עמו סולחה.

לאור האמור, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי הסיפא של סעיף 6 בעובדות האישום השני.

אם אפנה כעת לבחינת הארוע מחודש אוגוסט 2011, הרי שבנושא זה מתחייבות מסקנות אחרות ולפיהן יש לזכות את הנאשם, ולו מחמת הספק, מעבירת התקיפה ולהרשיעו בעבירת האיומים בלבד.

לאור כל האמור לעיל אני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו ב-ת"פ 55632-05-11, כלומר בעבירות איומים והפרת צו הגנה, בעוד ב-ת"פ 34716-08-11 אני מרשיע אותו בעבירת איומים ומזכה אותו מהעבירה של תקיפת בת זוג.

...

לעומת זאת, שוכנעתי כי יש מקום להרשיע את הנאשם בעבירת האיומים שיוחסה לו בכתב אישום זה. המתלוננת מסרה בהקשר זה גרסה עקבית ואמינה, אשר נתמכת בדברי מנחם.

אשר על כן תומכת גרסת מנחם בטענת המתלוננת לפיה הפנה כלפיה הנאשם אמרות מאיימות, ואין מנוס מהמסקנה כי כפי שנהג גם במהלך אותו מפגש קודם בשוק לא שלט הנאשם בעצביו ואיים גם הפעם לפגוע במתלוננת ולהרגה.

לאור כל האמור לעיל אני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו ב-ת"פ 55632-05-11, כלומר בעבירות איומים והפרת צו הגנה, בעוד ב-ת"פ 34716-08-11 אני מרשיע אותו בעבירת איומים ומזכה אותו מהעבירה של תקיפת בת זוג.