לטענת זכרייב, בהודעת העירעור, בעקרי הטיעון ובטיעון בעל-פה, יש לזכותו זכוי מלא, ולמצער זכוי מחמת הספק, משלושת האישומים הראשונים שבהם הורשע.
היה על בית המשפט המחוזי לזכותו מבצוע העבירה, ולוּ בשל מחדל חקירתי מהותי זה.
רעות אינה אמינה – הוסיף זכרייב וטען, כי רעות היא עדה בעייתית בשים לב לכך שטופלה בעבר בכדורים פסיכיאטריים, חוותה דיכאון אחרי לידה וניסתה להיתאבד (לעניין זה נסמך על עדותה ועל עדותו של המתלונן, עמודים 54 ו-58 לפרוטוקול).
מקובלות עלי קביעותיו של בית המשפט המחוזי גם לעניין הראיות הנסיבתיות הנוספות – האיומים מצד אדם שהזדהה כקשור לזכרייב; יכולת מעשית, אשר אינה נחלת הכלל, לבצע את מעשה העבירה (מידע פנימי המאפשר את זהוי המשאית ומיקומה); סמיכות המועדים בין האיומים, למעשה ההצתה, לשיחת איום נוספת ולבצוע התשלום; הכניעה לאיום והעברת הכסף אשר הפסיקה את רצף האירועים, עובדה שאינה מתיישבת עם ניסיונו של זכרייב להפנות אצבע מאשימה כלפי אחרים; ולבסוף – מחקר התיקשורת שאישש את העובדה כי זכרייב היה ער בשעת לילה מאוחרת ונימצא בסמוך למקום הארוע.
...
אין בידי לקבל את טענת הנאשם לפיה הוא אינו יודע מה עלה בגורלו.
בסיכום, קבע בית המשפט המחוזי, כי "המסקנה ההגיונית היחידה העולה מהראיות... היא כי הנאשם הצית את הרכב". משכך, הורשע זכרייב בביצוע העבירות נשוא האישום הראשון.
הראיות הללו, לרקע הדברים שתוארו לעיל, ביחד עם האיומים והשקרים אשר אפפו את קריסת האליבי, כל אלה מבססים מסקנה מפלילה חד-משמעית נגד זכרייב.
יתרה מכך, די בראיות נסיבתיות אלה כשלעצמן, בהצטברן, כדי להקים מסקנה מפלילה כמסקנה סבירה אפשרית יחידה, בלא שעלה בידי זכרייב להטיל בה ספק.
מלבד הודעתה של רעות, ת/37, עומדות נגד זכרייב ראיות נסיבתיות מפלילות המחזקות את תוכן הודעתה ואשר די היה בהן במכלול כדי להקים מסקנה מפלילה סבירה יחידה, אשר לא עלה בידי זכרייב להטיל בה ספק.