זיכוי מחמת הספק בנסיון הצתה

לטענת זכרייב, בהודעת העירעור, בעקרי הטיעון ובטיעון בעל-פה, יש לזכותו זכוי מלא, ולמצער זכוי מחמת הספק, משלושת האישומים הראשונים שבהם הורשע.

היה על בית המשפט המחוזי לזכותו מבצוע העבירה, ולוּ בשל מחדל חקירתי מהותי זה. רעות אינה אמינה – הוסיף זכרייב וטען, כי רעות היא עדה בעייתית בשים לב לכך שטופלה בעבר בכדורים פסיכיאטריים, חוותה דיכאון אחרי לידה וניסתה להיתאבד (לעניין זה נסמך על עדותה ועל עדותו של המתלונן, עמודים 54 ו-58 לפרוטוקול).

מקובלות עלי קביעותיו של בית המשפט המחוזי גם לעניין הראיות הנסיבתיות הנוספות – האיומים מצד אדם שהזדהה כקשור לזכרייב; יכולת מעשית, אשר אינה נחלת הכלל, לבצע את מעשה העבירה (מידע פנימי המאפשר את זהוי המשאית ומיקומה); סמיכות המועדים בין האיומים, למעשה ההצתה, לשיחת איום נוספת ולבצוע התשלום; הכניעה לאיום והעברת הכסף אשר הפסיקה את רצף האירועים, עובדה שאינה מתיישבת עם ניסיונו של זכרייב להפנות אצבע מאשימה כלפי אחרים; ולבסוף – מחקר התיקשורת שאישש את העובדה כי זכרייב היה ער בשעת לילה מאוחרת ונימצא בסמוך למקום הארוע.

...

אין בידי לקבל את טענת הנאשם לפיה הוא אינו יודע מה עלה בגורלו.

בסיכום, קבע בית המשפט המחוזי, כי "המסקנה ההגיונית היחידה העולה מהראיות... היא כי הנאשם הצית את הרכב". משכך, הורשע זכרייב בביצוע העבירות נשוא האישום הראשון.

הראיות הללו, לרקע הדברים שתוארו לעיל, ביחד עם האיומים והשקרים אשר אפפו את קריסת האליבי, כל אלה מבססים מסקנה מפלילה חד-משמעית נגד זכרייב.

יתרה מכך, די בראיות נסיבתיות אלה כשלעצמן, בהצטברן, כדי להקים מסקנה מפלילה כמסקנה סבירה אפשרית יחידה, בלא שעלה בידי זכרייב להטיל בה ספק.

מלבד הודעתה של רעות, ת/37, עומדות נגד זכרייב ראיות נסיבתיות מפלילות המחזקות את תוכן הודעתה ואשר די היה בהן במכלול כדי להקים מסקנה מפלילה סבירה יחידה, אשר לא עלה בידי זכרייב להטיל בה ספק.

תמצית הכרעת הדין לאחר ששמעתי את העדים ואת טיעוני הצדדים, ולאחר שעיינתי בכל החומר שהוגש, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו – עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – "חוק העונשין"), ולזכות את הנאשם מחמת הספק מכל יתר העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.

בהקשר זה עלינו לברר האם הוכח מעל לכל ספק כי השוטרים ראו את הנאשם גורר את פח האשפה לכביש ומנסה להציתו, והאם הם ראו את הנאשם זורק אבנים.

...

לפיכך, שוכנעתי מעל לכל ספק סביר כי גרסתו העקבית של עידן לגבי ההתרחשות בקומה הראשונה של בית הכנסת היא גרסה מהימנה, ומכאן שהעובדות שנטענו בהקשר זה בכתב האישום הוכחו מעל לכל ספק סביר.

באשר לניסיון הבריחה בדרך מבית הכנסת לניידת המשטרה, כנטען בסעיף 6 לכתב האישום - לא שוכנעתי מעל לכל ספק סביר כי אירוע כזה התקיים, כיוון שעידן לא הזכיר אותו כלל במסגרת שיחתו עם החוקר אביעד חלק שתועדה במזכר ת/6.

אשר על כן, אני מרשיע את הנאשם בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו – עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, ומזכה את הנאשם מחמת הספק מכל יתר העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.

בכתב האישום יוחסה לנאשם גם השלכת בקבוק התבערה, אולם הנאשם זוכה מחמת הספק מאישום זה. הטיעונים לעונש שני הצדדים הסכימו כי יש לראות את מכלול העבירות כארוע אחד ולפיכך יש לקבוע מיתחם ענישה הולמת אחד ביחס לכל העבירות בהן הורשע הנאשם.

ב"כ הנאשם הדגיש כי אין לזקוף לחובת הנאשם את בחירתו לנהל הוכחות והוסיף כי יש לזקוף לזכותו את העובדה שהוא כיבד את ההליכים המשפטיים ובמהלך ששת חודשי שהותו במעצר לא נרשמו לחובתו אירועים חריגים.

בפסק הדין שניתן בע"פ 5984/09 מדינת ישראל נ' עוודאללה (פורסם במאגרים, 8.9.2009) הוחמר עונשו של הנאשם אשר הורשע בעבירות של ניסיון הצתה וניסיון תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לאחר שיידה אבנים לעבר כלי רכב של משמר הגבול והשליך ארבעה בקבוקי תבערה, והועמד על 15 חודשי מאסר בפועל חלף 10 חודשי מאסר בפועל שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי.

...

בהתחשב במכלול השיקולים שלעיל, בפסיקת בתי המשפט ובנסיבות המקרה שלפניי, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם למעשים שביצע הנאשם הינו בין 8 חודשי מאסר בפועל ל-18 חודשי מאסר בפועל.

על יסוד האמור לעיל אני דנה את הנאשם כמפורט להלן: מאסר בפועל למשך 10 חודשים החל מיום מעצרו – 5.11.14.

]השופט י' אלרון: בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (הנשיאה ר' לורך, השופט צ' דותן והשופטת ד' עטר) הרשיע את המערער ב-תפ"ח 932-01-16, לאחר שמיעת ראיות, בשלוש עבירות של רצח, שתי עבירות של ניסיון רצח, שתי עבירות הצתה, ועבירה של קשירת קשר לבצוע פשע ממניע גזעני; וכן זיכה אותו מחמת הספק מעבירה של חברות באירגון טירור.

...

בסופו של יום, בהתאם למבחנים המשפטיים המחייבים, בפרט בראי ההלכות הקובעות את היקף התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדה של הערכאה הדיונית – דין הערעור להידחות.

אין עילה להתערב בהם, והם מחייבים מסקנה משפטית כי ההודאות העוקבות קבילות.

דינו של הערעור על הכרעת הדין וגזר הדין להידחות.

בית המשפט העליון זיכה את המערער מעבירה של נסיון לגרימת חבלה בכוונה מחמירה כיוון ש: "אין לומר כי הוכח מעבר לספק סביר, כי המערער ביצע נסיון לחבל חבלה חמורה", וכן כי "עולה כי פעולתו של המערער נקטעה בטרם היתה לו מחשבה מגובשת ביחס לדרך הפעולה ולאופן ביצוע המעשה, על כן אין לקבוע מעבר לספק סביר כי החל לבצע ולו בשלב ראשוני, מעשה הצתה בכוונה לפגוע בבני אדם" (ע' 7) (ההדגשות שלי י.פ.).

לפיכך אני מציע לחברי לזכות את הנאשם מחמת הספק מבציעו עבירה של ניסיון לאינוס.

...

גם היסוד העובדתי, לא הוכח באופן חד משמעי-לא שוכנעתי שהנסיון להסרת התחתונים יצא מגדר הכנה לכדי השלמת עבירת האינוס.

לאור הראיות שהיו בפנינו אני קובע כי מעשי הנאשם כלפי המתלוננת מעוררים סלידה, היתנהגותו היתה חסרת אנושיות, הנאשם היה בעמדה של כוח כלפי המתלוננת והטיל עליה את מרותו.

התנהגותו נועדה לסחוט ממנה בכח מה שסרבה לתת לו מרצונה, מדובר בהתנהגות פיסית ונפשית ובסדרה מתמשכת של מעשים על פני שבועות ארוכים-מכל הטעמים הללו אני קובע-על יסוד הפרמטרים שנקבעו בפסיקה שצוטטה לעיל, שמעשי הנאשם יצאו מגדר אוסף של תקיפות מקריות והפכו למסכת של התעללות במתלוננת ולפיכך אני מחליט שיש להרשיעו בבצוע עבירה לפי סעיף 365(ג) לחוק העונשין תשל"ז-1977, יחד עם עבירה לפי סעיף 380 בנסיבות סעיף 382(ב)(2) לחוק הנ"ל. כאמור לעיל אני מחליט לזכות את הנאשם מביצוע עבירה של ניסיון לאונס.