כאמור, קו ההגנה המופרך שבו נקט המערער עמד לו לרועץ: "בחירתו של הנאשם לא להגיד את האמת לעניין ידיעתו בדבר זהות התוקף ולעניין כניסתו למצב דיסוציאטיבי, משמיטה למעשה את הבסיס מטענת ההגנה העצמית, לא ניתן לבחון כבקשת הסנגורים את נקודת המבט הסובייקטיבית של הנאשם, אם הנאשם לא מספר באמת מה ראה ומה הרגיש" (פסקה 18 להכרעת הדין של השופט אליקים); "אין מדובר במקרה בו אך כפסע בין הרשעה לבין זכוי בשל 'הגנה עצמית', נוכח אי נקיטת צעדים חלופיים חמורים פחות, נוכח עוצמת הירי, אי הפסקת הירי גם לאחר נפילתו של המנוח ו'וידוא ההריגה', והכי חשוב, נוכח אי הוכחת הלך נפשו של הנאשם עת החליט לירות [...] טענת הנאשם לגבי האמנזיה הדיסוציאטיבית הרגעית נדחתה, אך נותרנו עם שתיקתו הרועמת לגבי התהליכים המחשבתיים שבראשו באותן כמה שניות קריטיות [...] אותה שתיקה בדיוק, לא תאפשר לו להנות מסייג ההגנה העצמית, או אף הקרבה להגנה עצמית או מהאחריות המופחתת בשל ההיתגרות בסמוך למעשיו" (פסקות 31-30 להכרעת דינה של השופטת נאות פרי, הדגשה הוספה – י"ע).
...
בנסיבות אלו, סבורני כי חובה עלינו לבחון את טענת המערער כי פעל מתוך קנטור; וזאת אעשה כעת.
בנסיבות אלה, סבורני כי תקיפת המערער על ידי המנוח, אשר התרחשה, כפי שהתרחשה, בחניית המועצה, עולה כדי התגרות המקימה את היסוד הסובייקטיבי של הגנת הקנטור יחד עם היסוד האובייקטיבי שלה.
לנוכח מכלול נסיבות האירוע, אני סבור כי המערער ראוי להתחשבות של ממש בעונש שהושת עליו.
העונש של 20 שנות מאסר שהושתו על המערער בבית משפט קמא, יאה לאחרון העבריינים המורשע בעבירת הריגה, והמערער שלפנינו והמקרה שלפנינו, רחוקים לטעמי מעונש המאסר המכסימלי בעבירת ההריגה הישנה (או בעבירה של המתה באחריות מופחתת על פי ההסדר החדש).
אך ורק בשל כך, אני סבור כי יש מקום להחמיר עם המערער ביחס לדוגמאות שהובאו לעיל, ואני מצטרף אפוא לתוצאה אליה הגיע חברי ולפיה יש להעמיד את עונשו של המערער על 14 שנות מאסר בפועל, חלף 20 השנים שהושתו עליו בבית משפט קמא.
