לא זו אף זו, לחובת המשיב עבר פלילי משמעותי, אשר אוחז 12 הרשעות קודמות בין השנים 1988-2013 בעבירות של החזקת נשק שלא כדין, שוד מזויין, תקיפת שוטר, פריצה לבניין (במספר מקרים), גניבה, פריצה לרכב, גניבה מתוך רכב (במספר מקרים) שבל"ר, נהיגה בקלות ראש, החזקת סכין למטרה לא כשרה, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, החזקת סמים לצריכה עצמית (במספר מקרים), קשירת קשר, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, בריחה ממשמורת חוקית, ועוד.
יפים לעניין זה דברי כב' השופטת ד' ברק-ארז בבש"פ 7186/17 מדינת ישראל נ' ג'אברין (19.9.17):
"שירות המבחן העריך אמנם כי המפקחים שהוצעו אחראים ורתומים, אך יחד עם זאת סבר כי יתקשו להיתמודד עם מאפייני האישיות המורכבים של המשיב, ומשכך לא יוכלו להציב בפניו גבולות ולהפחית את רמת הסיכון. כפי שכבר צוין בפסיקתו של בית משפט זה, איכותם של המפקחים, בעומדה לבדה, אינה יכולה לשמש בסיס לשיחרור לחלופת מעצר... הדברים נאמרים בקל וחומר נוכח הערכתו של שירות המבחן כי המפקחים, אחראיים ככל שיהיו, יתקשו להציב למשיב גבולות. כידוע, בית משפט זה יטה שלא להיתעלם מהמלצה שלילית של שירות המבחן, אלא מנימוקים מבוססים וכבדי משקל, שאיני סבורה, כאמור, שמתקיימים במקרה דנן".
בכל הנוגע לטענת ב"כ המשיבים לפיה שירות המבחן זקף לחובת המשיב את כפירתו באשמה, יובהר כי מובן הדבר שהמשיב רשאי לכפור באשמה בשלב המעצר, כאשר עומדת לזכותו חזקת החפות, ואין לזקוף לחובתו את כפירתו באופן שהכפירה תיצור מחסום מפני כל אפשרות של השגת תכלית המעצר בדרכים חלופיות, או שתהווה גורם מכריע אשר יטה את הכף נגד חלופת מעצר (בש"פ 7302/14 חשאן נ' מדינת שיראל (11.11.14)).
...
אף בנוגע לאחיו של המשיב, אשר היה נתון במעצר לצרכי חקירה במשך תקופה ארוכה, ובסופו של דבר האליבי שלו הוכח, אין כדי להשליך על חלקו של המשיב או על ההחלטה בעניינו.
ואולם, בשים לב לחלק היחסי של המשיב ביחס למשיב 2, כאשר המשיב היה הדומיננטי באירוע, והוא זה אשר לכאורה ירה במתלונן ופגע באדם נוסף, כאשר חלקו של המשיב 2 נמוך יותר, סבורני כי אין מקום להשוות בין השניים.
סוף דבר
אשר על-כן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בעניינו.
