זיכוי מחוסר הוכחות בעבירת רצח

(ה) בית המשפט ציין כי גם בהנחה שייקבעו מימצאי מהימנות חיוביים בנוגע לכל הראיות שבידי העוררת, לרבות הודעותיו של עומאר, הרי שהמסקנה הנה שהעוררת מציגה "סיפור מרשיע" אחד, אולם השאלה שצריכה להישאל הנה האם קיים לפחות "סיפור מזכה" אחד שפועל לטובת המשיב.

מעבר לאמור לעיל, טענו באות-כוח העוררת כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו השנייה מיום 14.5.2014 לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, וזאת חרף קביעתו כי קיימות ראיות לכאורה (גם אם בעוצמה מופחתת) להוכחת עבירות הרצח המיוחסות לו בכתב האישום, וחרף קביעה מפורשת של שירות המבחן כי אין בחלופה המוצעת בכדי לצמצם את רמת הסיכון להישנות היתנהגות פורצת גבולות וחרף עברו הפלילי של המשיב.

מטבע הדברים עשוי בית המשפט להגיע לעיתים למסקנת ביניים, לפיה אמנם קיימות ראיות נסיבתיות בעלות משקל ראייתי נגד הנאשם אשר קושרות את הנאשם לארוע נשוא כתב האישום ומצטברות לכאורה לכדי תמונה מרשיעה, אולם קיים סימן שאלה בדבר עוצמתן המצטברת של הראיות הנסיבתיות או קיימים בהן חוסר או חולשה ראייתיים אשר ראויים לבירור בהליך העקרי.

...

בהינתן כל אלה, סבורני שאין מקום בנסיבות העניין לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

אלא שבנסיבות המקרה דנן סבורני, כאמור, כי לא היה מקום להכריע בניגוד לעמדת שירות המבחן.

סוף דבר אשר על כן, דין הערר להתקבל, כך שהמשיב ייוותר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

בהחלטתו מיום 16.7.12 קבע בית המשפט המחוזי (השופט א' אינפלד), כי אף שאין הראיות טובות להוכחת עבירת הרצח דוקא, "יש ראיות טובות לעבירות חמורות ומסוכנות מאוד אחרות". צוין, כי האירועים מלמדים על מסוכנות של ממש של מי שהשתתף בתקיפה עם היורים, ועל מסוכנות גבוהה ביותר של מי שיש נגדו ראיות לכאורה כי ירה; זאת ביתר שאת, כך נאמר, נוכח ההתארגנות המהירה של המשיבים והנאשמים 1 ו-3 והירתמותם על נקלה ל"מטרה מוטעית בעליל, למסע הרג, הרס ואבדן".

בהחלטה נוספת מאותו יום שעניינה בחינת האפשרות לשיחרור לחלופת מעצר, צוין, כי "המדובר במקרה בהיר ומובהק של מסוכנות לציבור בצורתה הקיצונית וכמעט הקיצונית ביותר. לאחר ששמעתי את הסנגורים לא שוכנעתי שקיימת אפשרות להשיג את מטרות המעצר במקרה זה לגבי מי שהראיות לגביו טובות באמצעות חלופה". עם זאת, אשר לנאשם 3 צוין, כי ניתן לזקוף לזכותו את נסיונו להרגיע את הרוחות בתחילת ההתרחשות, וכי הראיות לגבי הירי בעיניינו מוחלשות, ועל כן נקבע כי תיבדק האפשרות של חלופת מעצר.

מועד זה נדחה בעקבות בקשת באי כוחם של המשיבים, נוכח הודעתה של המבקשת, כי קיים חומר חקירה נוסף שטרם הועבר לידיהם, ונקבע לפיכך ליום 13.9.12, ובהמשך ליום 9.10.12, שוב לבקשת באי כוח המשיבים, נוכח טענתם כי חסרים להם חומרי חקירה נוספים.

...

נקבע דיון לתזכורת ליום 4.11.12, שבסופו של דבר התייתר.

לשם שלמות התמונה יצוין, כי השופטת ברק-ארז האריכה ביום 27.2.13 את מעצרו של הנאשם 1 למשך 45 יום בפעם השלישית וציינה כדלקמן: "בצד החלטתי זו, אני מבקשת להבהיר כי לא ניתן להשלים עם האופן שבו מתמשך ההליך בעניינו של המשיב, בשים לב למועדים שנקבעו, מחד גיסא, ולמכלול נסיבותיו האישיות כאדם צעיר נעדר עבר פלילי, מאידך גיסא. אין ספק שהפרקליטות צריכה לפעול באופן שבו הצהירה שתפעל (בכל הנוגע למעקב שוטף אחר האפשרות לקביעת מועדים נוספים למשפט). בנוסף לכך, אני מורה אפוא שהחלטתי זו תובא לעיונו של נשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, כמו גם לעיונו של פרקליט מחוז הדרום". הבקשה שלפני בבקשה שבפני נטען, כי כתב האישום מייחס למשיבים מעשים חמורים, כאשר הם "חמושים בנשק חם וכאשר הם יורים ללא אבחנה בקטינים ובגירים כאחד", וכי לא ניתן להבטיח את שלום הציבור באמצעות חלופת מעצר נוכח המסוכנות הנשקפת מהם.

אשר למשיבים האחרים התרשם בית המשפט קמא כי יש בראיות לכאורה כדי לבסס את המסקנה כי הם עצמם ירו, ובמצב דברים זה אינני רואה לעת הזאת בנסיבות העבירה מקום לבחינת חלופה.

נקבע כי על כך ניתן ללמוד ממכלול נסיבות העניין כפי שהוכחו בעבירת רצח המנוח בכוונה תחילה; נוכח דקירות המתלוננת בחזה שלה ובגופה בעודה מתגוננת; ומקטילת המנוח בבחינת "סוף דבר מעיד על תחילתו" כלשון בית המשפט המחוזי.

בגדרי מיתחם העונש ההולם, בית המשפט המחוזי זקף לזכות המערער את הודאתו בעבירת השוד; היותו נעדר עבר פלילי; והפגיעה הצפויה במשפחתו.

301א(א)(2) – המעשה נעשה במטרה לאפשר ביצוע עבירה אחרת או להקל את ביצועה מכאן, ארחיב בבחינת הנסיבה המחמירה המנויה בסעיף 301א(א)(2) לחוק: "המעשה נעשה במטרה לאפשר ביצוע עבירה אחרת או להקל את ביצועה, או במטרה להסתיר את ביצועה של עבירה אחרת, או לאפשר המלטות מן הדין לאחר ביצוע העבירה האחרת; לעניין זה, 'עבירה אחרת' – עבירה שעונשה שבע שנות מאסר או יותר". ביסוד נסיבה מחמירה זו טעמים מגוונים – מבחינת שקולי גמול, המתה בנסיבות אלו מלמדת על "חוסר מעצורים מוסריים" של הרוצח, אשר מוכן להקריב חיי אדם לצורך השגת המטרה של ביצוע עבירה אחרת.

...

לפיכך, דינו של הערעור על הכרעת הדין – להידחות.

בצד האמור, הערעור מתקבל במובן זה שתחת הרשעת המערער בעבירת הניסיון לרצח, יש להרשיעו בעבירת חבלה בכוונה מחמירה, כפי שיוחסה לו בכתב האישום.

בנוסף, דין הערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי להידחות כך שהעונש אשר נגזר על המערער יוותר על כנו, על כל רכיביו.

לסיום, ב"כ המאשימה ביקש להביא בחשבון את חומרת ונסיבות ביצוע העבירה, חוסר לקיחת אחריות מלאה מצד הנאשמים ואי הכרה בתוצאות הקשות של מעשיהם.

שום מעשה של נטילת חיים בנימוק שחולל כבוד המשפחה אינו יכול לזכות להבנתו של בית המשפט בישראל.

אביא להלן גזרי דין שניתנו בעבירת רצח באדישות בעיניינם של מי שהורשעו לאחר התיקון, וגם אם נסיבותיהם אינן זהות לאלה שבעניינינו, הם יכולים לשקף את מדיניות הענישה בה נקטו בתי המשפטי במקרים דומים או קרובים; בתפ"ח (באר שבע) 51134-02-17 ארטיום קפוסטין נ' מדינת ישראל (גז"ד ניתן ביום 21.01.2021), הורשע הנאשם לאחר ניהול הוכחות בעבירה של רצח באדישות על כך שתקף את אמו הקשישה בהיותו שתוי, והכה אותה מכות רבות בכל חלקי גופה תוך שימוש בחפצים שונים.

...

לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים ובעיקר בשים לב לגילם הצעיר של הנאשמים והעדרו של עבר פלילי כלשהו, אני סבורה כי יש למקם את עונשם בחלקו התחתון של מתחם הענישה המוצע.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בהקשר זה מקובלת עלי עמדת המאשימה לפיה הפיצוי אמור כעיקרון לשקף את הענישה הנדרשת ע"י בית המשפט על אירוע בו נלקחו חיי אדם, ואין בהסכמות שבין הצדדים כדי לחייב את בית המשפט.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אציע לחברי לגזור על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים: 17 שנות מאסר בפועל שיימנו מיום מעצרם של הנאשמים 28.6.20.

שלומי הוסיף ששבועיים מאוחר יותר הייתה לו שיחה נוספת עם הנאשם, לאחר שכבר הוא העניק לו את הסיוע, במהלכה אמר לו הנאשם דברים נוספים המהוים אף הם "תחילת הודיה". מהאמור לעיל עולה כי הסיוע הנידרש לעדותו של שלומי הוא לעניין מעשי הסיוע לאחר מעשה נושא האישום השני, שהוא חלק מהמארג הראייתי עליו מבקשת המאשימה להסתמך להוכחת עבירת הרצח נושא האישום הראשון.

זעקתה של דינה בעימות והמצוקה וחוסר האונים שביטאה עקב קשירת מוריס לניתוק הכונן באופן שהטיל עליו חשד למעורבות ברצח.

ובע"פ 3751/11 טראש נ' מדינת ישראל (2.9.12), כדלקמן: "באשר למהותו של הספק הסביר... מלאכת הכרעת הדין טומנת בחובה שתי חובות המוטלות על בית המשפט. האחת – חובת ההנמקה. האחרת – חובת ההכרעה. באשר לראשונה, ברי כי על בית המשפט לחשוף את הנימוקים אשר הינחו אותו להגיע למסקנתו – תהא זו לכף זכות או לכף חובה. בהקשר זה, למשל, ייתכן מצב בו בית המשפט מזכה את הנאשם, אך מציין, בשלב ההנמקה, כי נותרו חשדות, תהיות או שאלות בלתי פתורות. באשר לחובה השנייה – חובת ההכרעה – בל נשכח כי אף בית המשפט פועל במסגרת מסויימת. בהכרעת הדין על בית המשפט להרשיע או לזכות את הנאשם. אל לו לקבוע כמסקנה או בשורה התחתונה, מעין חבות במשפט האזרחי או אחריות למעשה בדלת האחורית. השילוב בין שתי החובות – ההנמקה וההכרעה – מגביר את השאיפה להגיע לחקר האמת המשפטית מחד גיסא, אך מכיר במיגבלות הידיעה השיפוטית בתיקים שונים, וכי הנאשם הוא הנהנה מכך מבחינת ערכי השיטה, שאינה מתירה להכתים ולהעניש אדם שאשמתו לא הוכחה". הבחינה התלת שלבית של הסקת המסקנה המפלילה: השלב הראשון – בחינת כל ראייה כשלעצמה: להלן סיכום תמציתי של הראיות הנסיבתיות כנגד הנאשם, בהתאם לממצאים העובדתיים שנקבעו: הנאשם חב חוב כספי למנוח, ועשה מאמצים רבים להשיג כסף לצורך פרעון החוב, לרבות בליל הרצח.

...

משהגעתי למסקנה זו, נותר אותו ספק גם לגבי העבירות נושא האישום השני (שיבוש מהלכי חקירה), שהן פועל יוצא של האישום הראשון.

סוף דבר, אני מציעה לחבריי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

מנחם פינקלשטיין, שופט - סג"נ ההכרעה לאור כל האמור לעיל, אנו מזכים את הנאשם מחמת הספק.