זיכוי מורה מתקיפת תלמידה בת 10

שונה עמדת ב"כ המדינה, שעיקרי טענותיה בתגובתה שבכתב הם אלה: בית הדין נתן דעתוֹ, הן לעמדת שופט השלום והן לעמדת שופטי בית המשפט המחוזי שסברו, שיש להשיב את המערער לתפקידו ככבאי, כך שבית הדין לא היתעלם מטיעון זה. בית הדין גם ציין בגזר דינו: "התרשמותנו הברורה היא שהארוע בו כשל הנו זר לנוף חייו ולאורחותיו". עוד מציינת ב"כ המדינה, שבית המשפט המחוזי בנצרת אינו מחייב בפסק דינו את השבת המערער לתפקידו, ואף אינו ממליץ על כך, אלא מביע תקווה שהדברים שצוינו בפסק הדין יעמדו לזכותו של המערער.

ב"כ המדינה מוסיפה ומפנה לפסיקה, לפיה היתערבות ערכאת העירעור באמצעי המשמעת שהוטלו על עובד ציבור במסגרת הדין המשמעתי תיעשה רק במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות משפטית או אם חלה בו חריגה מהותית מן הסבירות או המידתיות או שניגרם עוול ממשי אחר המחויב תיקון כמצוין בעש"מ 3666/06 אסדי נ' נציבות שירות המדינה, פסקה 10 (7.11.2007) וכן עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463.

בבד"מ (חיפה) 123.16 נציבות שירות המדינה נ' זאהר מפרע (28.3.17) מדובר היה במורה שהורשע בעבירות של איומים, היזק לרכוש במזיד, ותקיפה סתם של בת זוגו.

באותו מקרה מדובר היה בעובד משרד החינוך שהועסק כמורה בישיבה תיכונית, והורשע בגין תקיפת תלמיד בית ספר, ובית הדין הורה על פיטוריו, חרף היותו איש חינוך לעילא ולעילא, שעדי האופי גמרו את הַהַלֵּל על עבודתו החינוכית, וארוע התקיפה היה חד-פעמי, והנאשם הביע צערו המיידי ופעל לפייס את התלמיד ואִמו.

...

חרף כל זאת, הגיע בית הדין למסקנה, לפיה מעשיו של המערער מחייבים את פיטוריו מן השירות, נוכח התכלית הכפולה של אמצעי המשמעת בדין המשמעתי: למנוע פגיעה בתִפקודו של השירות הציבורי, בתדמיתו, ובאמון הציבור בו מחד גיסא, והרתעת עובדים אחרים לבל ייכשלו במעשים דומים, מאידך גיסא (כפי שנפסק בעניין חמזה, בעניין אסדי, ובעניין גרה, שכבר צוינו לעיל).

בענייננו, סבורני, שבית הדין נתן את הביטוי הראוי לנסיבותיו האינדיבידואליות של המערער בכך שהסתפק בפסילתו של המערער משירות המדינה (ובכלל זה מן הרשות הארצית לכבאות ולהצלה) לתקופה קצרה של 6 חודשים בלבד, שאחריה יוכל המערער לנסות שוב להשתלב ברשות.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שלא נפל פגם בגזר דינו המנומק של בית הדין, אין כל הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר הדין, ולפיכך אני מורה על דחיית הערעור.

המתלוננת, שהעידה לגבי סיטואציה חריגה, שבה לדבריה נפלה קורבן לתקיפה מצד מורה, לא הביאה כל תאור לגבי נסיבות הרקע, אשר אילו הובאו, יתכן והיה בהן לסייע בהתרשמות לגבי מהימנותה.

בחקירתה הנגדית נישאלה המתלוננת על ידי הסניגור לגבי אותה תחרות "הנואם הצעיר", שבה זכו תלמידות אחרות ולא היא, ואישרה, במענה לשאלת הסניגור, כי מבחינתה הייתה רוצה לזכות באותה תחרות (עמ' 24 ש' 15).

העדה איה אבו ג'אבר, בת גילה של המתלוננת וחברתה לאותה תכנית "אמירים" שהנאשם הוביל, העידה על הארוע כך: "המורה היה מקשיב לתלמידים שהציגו הצגה, אני ור' הלכנו אליו על מנת להגיד לו על ההצגה (בטעות הוקלד הצעה), זה היה לקראת סוף השעור, דיברנו איתו בקול נמוך ולא הפרענו לו, אחרי זה הוא סטר לה, היא כעסה והלכה וישבה על הכיסא" (עמ' 30 ש' 14) בהמשך הוסיפה איה שהמתלוננת ביקשה מהנאשם לעשות הצגה לפני שהשיעור מסתיים, והוא כעס וסטר לה בפניה בצד ימין.

האב העיד כי בינו לבין המנהל שורר סיכסוך ישן, וכי אינו מדבר איתו, מאז שבעבר הרחוק הוא לא היתקבל לעבודה כמורה באותו בית ספר (עמ' 15 ש' 33, וגם בהודעתו במישטרה נ/1 ש' 10, שם מסר שהמנהל "עשה לו פרינציפ").

...

עדותה מקובלת עלי.

לסיכום, המארג הראייתי שהציגה המאשימה רחוק מלענות על רמת ההוכחה הנדרשת.

כפי שציינתי בפתח הכרעת דין זו – אני קובעת כי הנאשם זכאי.

בית-משפט שלום סבר כי לא מתקיימים הקריטריונים שהותוו ב-ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת-ישראל (21/8/97) (להלן: "הילכת כתב") על-מנת להצדיק אי-הרשעה, תוך שציין כי המדובר בשני אירועים פוגעניים, בפערי כוחות בין מורה לבין המתלוננת/הנפגעת שהיתה בת 10 שנים בלבד, ואשר לה נגרמו חבלות בארוע מ-1/3/18, ובפגיעה בערכים החברתיים בגין הפעלת האלימות מצד המערער כלפי קטינה שהוא אחראי לשמירת ביטחונה, וכאשר הסיבה להפעלת האלימות היתה, לטענת המערער, כי התלמידה דיברה אליו בצורה משפילה ולא מכובדת.

בית-המשפט המחוזי היתייחס לתקיפה שביצע המערער כלפי תלמידה בת 10, תקיפה שיש בה כדי להפר את האמון שניתן במערער בהתייחס לתלמידים הנמצאים תחת השגחתו, וכאשר במקום להוות לתלמידיו דוגמא לסבלנות, סובלנות ושליטה עצמית, הוא הפגין אלימות.

בפסקי-הדין הודגשה חומרת העבירה של היתנהגות אלימה של מורה כלפי תלמידה, ועל-כך שגם אם ההרשעה עלולה לפגוע בהמשך העסקה כמורה, אין מקום להמנע מהרשעה, ולכל היותר ניתן ליתן ביטוי לנסיבות העומדות לזכות המורה באמצעות הקלה בעונש.

...

בהקשר לכך יש לציין כי ההליכים המשמעתיים קיימים בסקטורים שונים, ולא רק בשירות המדינה (למשל לגבי עורכי-דין, רופאים, רואי-חשבון, אדריכלים, וכיו"ב), וגם בהקשר להליכי משמעת בסקטורים אחרים נפסק באשר להיבטים אישיים ולנסיבות אישיות כי: "לכל ההיבטים הללו ישנו משקל ניכר מן הבחינה האנושית, והיה להם בוודאי מקום נכבד בשיקולי הענישה הפלילית, ואף יש להם מקום מסוים במסגרת שיקולי הענישה המשמעתית. עם זאת, אין הם מכריעים את הכף בדין המשמעתי. מעמדה ואמינותה של המערכת המקצועית בעיני הציבור הם העומדים במוקד כאן, ואין מנוס ממתן משקל מכריע להיבטים אלה מן הטעמים שבאינטרס הציבור..." עיין לעניין זה ב-על"ע 3467/00 הוועדה המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' צלטנר (18/2/02).

בעניין שופניה, תיאר בית-המשפט בהרחבה כי המורה התכוונה למנוע מפגש אלים בין שני תלמידים, ובית-המשפט מצא לנכון ליתן משקל כאשר בחן את הנסיבות שבהן אירעה התקיפה (עיין סעיפים ל"ג ו-ל"ד לפסק-הדין בעניין שופניה).

לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את ערעור המערער בכל הקשור לאמצעי המשמעת של נזיפה חמורה ופיטורים לאלתר, ומקבלת באופן חלקי את ערעור המערער באשר למשך פסילתו משירות המדינה וממשרד החינוך, כך שמשך הפסילה יקוצר כמפורט לעיל.

התביעה: לפניי תביעת התובעת, ילידת 1988, שהייתה במועד הנטען תלמידת כיתה ה' בבי"ס קפלן בחדרה, לחיוב הנתבעות 1,2,4 או מי מהן בפיצויה בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה עקב תקיפת תלמיד בן כיתתה ביום 29.11.99 (להלן: "האירוע"), בטענה לרשלנות או הפרת חובה חקוקה על ידי מי הנתבעים הללו.

טענות התובעת באשר לאופן ניהול שיעור המחשבים והעדר פיקוח נאות של המורות בו, מעלות תמיהה, שכן אך טבעי הדבר כי בשיעור מחשבים יושבים זוגות תלמידים סמוך למחשבים ומתרגלים עבודה עם מחשב וכי בשיעור כזה, להבדיל משיעור פרונטלי, לא ניתן למנוע שיחות בין התלמידים או הערות עוקצניות שלעיתים עלולות לעלוב או לגרור תגובה פיזית קלה.

התובעת טענה כי פרופ' גנאל, המומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, נחשב כ"בורר" ולפיכך קביעתו בחוות הדעת על פי שיקול הדעת המוקנה לו בפוליסה, מזכה אותה בפצוי בגין נכות בת 10%.

...

בסיכומו של דבר, ולנוכח התשתית שלפניי לא מצאתי ביסוס לעילה נזיקית כלשהי כנגד הנתבעות 1,2 ו-4 שכן לא הוכחה רשלנות כלשהי של מי מהן ולא הפרת חובה חקוקה מצדן.

מנגד, טענה נתבעת מס' 3 כי נכותה של התובעת כפי שנקבעה על ידי פרופ' גנאל הינה נכות בגין צלקות אסתטיות המוחרגות בפוליסה ואינן מזכות בפיצוי הקבוע בה. לאחר בדיקת טיעוני התובעת ונתבעת מס' 3 בסיכומיהן עיון בפוליסה ובחוות דעתו של פרופ' גנאל שוכנעתי לאמץ טיעוני נתבעת מס' 3 באשר לפטור מתשלום על פי הפוליסה ואלה טעמיי: פרופ' א. גנאל, מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש לנוכח הפער בין קביעות שני מומחים רפואיים מטעם בעלי הדין.

מהמקובץ עולה כי יש ממש בטיעוני נתבעת מס' 3 וכי התובעת אינה זכאית לפצוי כלשהוא על פי פוליסת "תאונות אישיות". סוף דבר: בערבו של יום עלה כי התובעת לא הוכיחה אף לא אחת מעילותיה ולפיכך הנני דוחה את תביעתה כנגד כל הנתבעות ומחייב את התובעת לשאת בהוצאות המשפט ובשכ"ט ב"כ הנתבעות בסכום כולל של 5,000 ₪ לכל קבוצת נתבעים-סה"כ 10,000 ש"ח, בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

לאחר סיום עבודתו הגיש התובע תביעה זו לפצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, דמי נסיעות, פיצוי בעד אי ביצוע הפרשה לפנסיה, פיצוי בגין אבדן זכוי במס הכנסה, תוספת וותק ותוספת אש"ל. הנתבעת היתגוננה מפני התביעה והכחישה זכאות התובע לסעדים שתבע וטענה כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות.

בעקבות התקיפה פנה אליו נציג הנתבעת, מר יוסי עטיה והורה לו לקחת חופשה בת שבוע וכשחזר כעבור שבוע, הוא פוטר.

עד הנתבעת, מר יוסי עטיה אישר כי התובע יצא לחופשה של שבוע על רקע פנייה של התובע אליו בטענה שהוא הותקף על ידי תלמיד באמצעות מזלג.

תביעה זו מקובלת עלינו שכן זכאות התובע לדמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות על פי הקף משרה של כ-57% (25 שעות עבודה שבועיות) בהפחתת סך 710 ₪ (אשר לטענת התובע שולם לו – טענה הנתמכת בתלושי השכר), והסכום שתבע התובע אינו עולה על הסכום המגיע לו. התביעה להפרשי הפרשות לפנסיה התובע תבע סך 547 ₪ ובמהלך הדיון הודיע ב"כ הנתבעת על הסכמתו לתביעה זו (ההסכמה לא נרשמה באופן ברור בפרוטוקול ואנו מורים על תיקון הפרוטוקול בהתאם).

...

תביעה זו מקובלת עלינו שכן זכאות התובע לדמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות על פי היקף משרה של כ-57% (25 שעות עבודה שבועיות) בהפחתת סך 710 ₪ (אשר לטענת התובע שולם לו – טענה הנתמכת בתלושי השכר), והסכום שתבע התובע אינו עולה על הסכום המגיע לו. התביעה להפרשי הפרשות לפנסיה התובע תבע סך 547 ₪ ובמהלך הדיון הודיע ב"כ הנתבעת על הסכמתו לתביעה זו (ההסכמה לא נרשמה באופן ברור בפרוטוקול ואנו מורים על תיקון הפרוטוקול בהתאם).

סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית, והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.10 עד לתשלום בפועל: פדיון חופשה בסך 3,100 ₪.

בהתחשב בסכום התביעה המקורי ובתוצאה, הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 750 ₪.