זיכוי מאישום הטרדה מינית ואיומים

התביעה מייחסת לנאשם שני אישומים: באישום הראשון מיוחסות לנאשם שלוש עבירות: תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), איומים עבירה לפי סעיף 192 לחוק, הטרדה מינית עבירה לפי סעיף 5(א) לחוק עם סעיף 3 (א)(4) לחוק מניעת הטרדה מינית.

בנוסף טוען הסנגור כי גם אם בית המשפט יקבע שהנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום, יש לזכותו מעבירת ההטרדה המינית כיוון שסעיף העבירה דורש חזרה על אותם מעשים דבר שלא הוכח בתיק זה. סוגיית הזיהוי לא מצאתי כי יש מקום לקבל את טענות הסנגור המלומד לעניין הזיהוי.

...

לכל האמור לעיל יש להוסיף כי הנאשם אישר ששהה במקום פרקי זמן ממושכים בתקופה הרלבנטית, אישר כי ראה את הבחורות שעובדות במקום ואף טען כי הן לעגו לו. הנאשם גם אישר כי היתה לו תקרית עם מנהל המשרד בו עבדו הבנות – מר יצחק חיקי.

מהימנות העדים אני דוחה את טענת הנאשם כי התלונות נגדו הוגשו כתוצאה ממראהו ולבושו.

לאחר שבחנתי בזהירות את דבריו הגעתי לידי מסקנה כי הנאשם לא מסר במשטרה ובפני גרסת אמת.

לאור זאת אני קובע כי באותה שיחה, הנאשם אמר למר חיקי בהקשר לדבריו כי ינפה למשטרה "אני אמצא איפה אתה גר ואבוא לסגור חשבון". נוכח כל האמור לעיל, מרשיע את הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

מוצא אני אם כן שמסקנת הדברים היא – ואפילו אם הייתי מעניק משקל מועט לעדותה – שיש לזכות את המערער מהאשום בעבירת ההטרדה המינית כלפי מתלוננת ד' (סעיף 5.

בכך הופך באחת המקום הבטוח והמוגן לזירת סכנה, ואיש האמון ובעל הסמכות למקורו של האיום.

...

לאחר עיון באתי לכלל מסקנה כי בית המשפט קמא איזן בין הנסיבות המקלות שצויינו לבין הנסיבות המחמירות ובהן ריבוי המקרים והנפגעים, דפוס הפעולה וניצול המעמד והפרת האמון המצופה מעובד מוסד חינוכי.

סבורני כי אין מקום להתערב בגזר הדין, זולת באשר לזיכוי המערער מאחת מעבירות ההטרדה המינית.

סוף דבר סיכומו של דבר, לו דעתי תישמע יתקבל הערעור באופן חלקי במתכונת הבאה: ההרשעות במעשים המגונים תעמודנה בעינן, וכך גם שלוש מההרשעות במעשים המגונים (על פי סעיפים 5.

מסקנתו של בית-הדין כי היתנהגותו של המערער כלפי המתלוננת א.פ לא נשאה אופי של הטרדה מינית, אכן הביא לזיכויו מאישום בהטרדה מינית לגבי אישום זה, אך אין בה כדי להביא לזיכויו מעבירת המשמעת שהורשע בה, עבירה של היתנהגות בלתי הולמת לפי סעיף 17(3) לחוק המשמעת.

על הטעם לוויתור על דרישת הוכחת העדר הסכמה, נאמר במאמרה של ש' רבין-מרגליות במאמרה "מי מוטרד מהטרדה מינית בעבודה?" שנתון משפט העבודה ז (תשנ"ט) 153, 167 כי: "...במערכות יחסים בהן קיימים יחסי מרות, לא תמיד יאזור המוטרד אומץ להפגין את סלידתו מהיתנהגות הממונה עליו. למשל, ביחסי עבודה יש תלות כלכלית ומקצועית של העובד במקום העבודה ובמעביד, שייתכן שתרתיע עובדים להראות לממונים עליהם או למעבידם שאינם מעוניינים בהצעות או בהתייחסויות המיניות המופנות כלפיהם. אין ספק שקיים קושי אמיתי בכל הקשור להטרדות מיניות כאשר קיימים יחסי מרות, מה עוד שמערכות יחסים אלו הן קרקע פורייה לניצול מיני, אף אם לא מושמעים איומים מפורשים". סעיף 3(א)(6) אינו מגדיר מהם יחסי מרות בעבודה, אולם פסיקת בית משפט זה התייחסה למושג המרות מספר פעמים.

...

משהוכחו יחסי המרות במסגרת העבודה הנובעים מיכולתו של "ממונה" כאמור להשפיע במישרין או בעקיפין על גורלו של הנפגע, נלמדת מכך המסקנה כי אותו נפגע או נפגעת מודעים למעמדו של בעל הסמכות במקום עבודתם, ולפיכך מתקיים יסוד הניצול.

מטעמים אלה, נדחה הערעור כנגד ההרשעה.

אשר על כן, ומן הטעמים שפורטו לעיל, הערעור נדחה.

כתב האישום: כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המחזיק ארבעה אישומים: האישום הראשון מייחס לנאשם עבירה של הטרדה מינית, עבירה לפי סעיף 3 (א) (5) לחוק מניעת הטרדה מינית תשנ"ח-1998, ועבירה של איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, (להלן: "החוק").

לגבי עבירת האיומים (שלפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז-1977) המיוחסת לנאשם לפי אישום מס' 1 ובאישום מס' 3, יש לזכות את הנאשם מעבירות אלה, שכן לא הוברר כלל כי אכן קמה אצל הנאשם כוונה לממש אותם דברים שכשלעצמם אולי נשמעו מאיימים.

...

התוצאה היא, שאני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו באישום הרביעי.

מעשיו של הנאשם בגופן של המתלוננות רונית ועדי אכן מקים את העבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348 (ג) לחוק העונשין, ואני מרשיע את הנאשם בשתי עבירות על פי סעיף זה, בגין האישומים השני והשלישי.

כן אני מרשיע את הנאשם, במסגרת האישום השלישי בעבירה נוספת של הטרדה מינית שלפי סעיף 3 (א) (5) לחוק למניעת הטרדה מינית תשנ"ח-1998, מהנימוקים המפורטים לעיל בקשר עם עבירה זו, ולאור תוכן אמירותיו כמפורט בסעיף 11 להכרעת הדין.

המשיב חשוד בבצוע עבירות של הטרדה מינית, איומים, פגיעה בפרטיות והפרת הוראה חוקית.

מסעיפי החוק הנ"ל וההלכה הפסוקה "עולה כי חפץ ששוטר הוסמך לתפוס, רשאית המישטרה להחזיק ברשותה עד אשר יוגש כראיה לבית המשפט. זאת, בתנאי שאם לא הוגש כתב אישום בתוך שישה חודשים מיום התפיסה, או אם הוגש כתב אישום והחפץ לא הוגש כראיה במשפט – עליה להחזירו לאדם שמידיו נילקח. יחד עם זאת, מרגע שנתפס, לבית המשפט סמכות רחבה ליתן צוים לגבי התפוס, ובכלל זה להאריך את משך החזקתו מעבר לתקופה האמורה, להורות על שיחרורו מידי המישטרה או לנהוג בו בדרך אחרת. בתוך כך, הן במהלך ששת החודשים הראשונים והן בתקופת ההארכה, אם ניתנה, רשאים המישטרה ואדם הטוען לזכות בחפץ לפנות לבית המשפט בבקשה ליתן צו לגבי התפוס" (ראו "עניין נורי" לעיל).

...

אשר לבקשה שלפני ולאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בכתב ובעל-פה, נחה דעתי כי יש להיעתר לבקשה.

זאת ועוד, ביחס לאי מסירת הסיסמה של מכשיר הטלפון, מקובלת עלי טענת המבקשת כי הדבר פועל לרעתו של המשיב.

מנגד, לנוכח הפגיעה בזכות הקניינית של המשיב, ועל מנת לאפשר ביקורת שיפוטית אחר התקדמות הטיפול בתיק, ובאיזון שבין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי של המשיב, אני מורה על הארכת תוקף החזקת התפוסים ב- 90 ימים בלבד, שמניינם מתום המועד של הארכת התפיסה האחרונה.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים ותסגור את התיק במערכת.