זיכוי הנאשם עקב הזנחות בחקירה

אשר לזכות הנאשם להיות נוכח בדיון בעיניינו, כאן נקבע במפורש בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) כי הזכות קיימת ביחס לשלב המשפט: "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". אין סעיף דומה שקובע את זכותו של נחקר להיות נוכח בעת שמתקבלות החלטות שונות במהלך החקירה.

...

עניינה של הבקשה שלפנינו בשתי סוגיות כבדות משקל העשויות להשליך על אופן ניהול הליכי החקירה בישראל: האחת, באילו מקרים יתקיים הדיון בבקשה למתן צו חיפוש במחשב, ובטלפון נייד חכם בפרט, במעמד צד אחד; והאחרת, אם קיימת זכות ערעור או ערר על החלטה בבקשה למתן צו חיפוש מסוג זה. לנוכח חשיבות סוגיות אלו, ולאור קיומן של החלטות סותרות בנושא, הוריתי בהחלטתי מיום 30.7.2020 כי הדיון בבקשה יתקיים בפני מותב תלתא, ובמהלך הדיון החלטנו להיעתר לבקשה ולדון בה לגופהּ.

כשופט הנדל, אף אני סבורה כי יש ללמוד מכך שהמחוקק לא התעלם מהאפשרות של מתן זכות ערר על החלטה בבקשה למתן צו חיפוש בחומר מחשב – אלא קבע שאין לתתה.

כפי שעוד ביאר השופט הנדל, הדרישה להליך הוגן פורשת כנפיה אף על שלב החקירה ועל פעולותיה של הרשות החוקרת – ואולם האינטרס הציבורי הגלום בצורך לנהל חקירה יעילה משפיע מטבע הדברים על זכויות הנחקר בשלב זה. לא פעם זכויות הנחקר "נדחות" במידה מסוימת, כך שטענותיו לפגיעה בזכויות במהלך החקירה נשמעות רק בשלב ניהול המשפט, שאז בית משפט נותן לנטען את המשקל והנפקות הראויים במסגרת התיק הפלילי.

סופו של דבר, אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע השופט נ' הנדל שלפיה יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערר.

בפניי בקשה לזיכוי הנאשם מהטעם שאין להשיב לאשמה לפי סעיף 158 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ובשל טענות מקדמיות נוספות.

לא ניתן לקבוע בשלב זה כי היה "הסכם כלשהוא" בין אכרם ובין חברת ענבי הנגב, לא ניתן לבסס על טענותיו של הנאשם בחקירותיו באזהרה ממצאים לזכותו בשלב זה של הדיון, ובטרם נחקר בחקירה נגדית אודות גירסתו, ובשלב דיוני זה, בודאי שאין מקום להעדיף א-פריורית טענות שהעלה הנאשם בחקירתו באזהרה אשר נשקלות לכאורה לזכותו ולהתעלם מטענות אחרות שלו המצביעות על אחריות פלילית לכאורה.

...

סופו של יום אני דוחה את הטענה כי לפרקליט המחוז אין סמכות לנהל את ההליך דנן.

סוף דבר, הבקשה נדחית על כל חלקיה.

המזכירות תמציא העתק החלטתי לב"כ הצדדים.

ב) התביעה סבורה כי לאור עדויותיהם המהימנות של עדיה, לאור שקריו של הנאשם בחקירותיו השונות ובחקירתו בבית המשפט, ונוכח הודאתו המיידית שנרשמה על ידו בסמוך לתפיסתו, הוכחה אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר ויש להרשיעו בעבירות המיוחסות לו. לכן, לאור טענה זו של התביעה, השאלה היא האם אכן הצליחה התביעה להוכיח האישום כמות שהוא מעל לכל ספק סביר, כאשר מטעם התביעה העידו 10 עדים ואילו מטעם הנאשם העיד הנאשם בלבד.

א) לאחר שבחנתי היטב כל אחת מהעדויות שהושמעו בפני ולאחר שבחנתי את המסמכים שהוצגו במהלך הדיון, (קלסר המכיל דוחות יומיים למחלק המסודרים בחוצצים לפי התאריכים המופיעים בכתב האישום), סלילי מסופון, (שאגב, מפאת הזמן הרב מאז הוצאו, קשה לקרוא את הרשום בהם) קלטות ולאור התרשמותי מהעדויות, כפי שהושמעו בפני ולאחר העדות הלא עקבית של הנאשם, אשר הייתה מלווה בהנחות רבות, מבלי יכולת לסתור את קביעת עדי התביעה ובמיוחד בדיקותיו ומסקנותיו של רפי גלם ולאור הסתירות בעדותו של הנאשם – כפי שיפורט בהרחבה בהמשך-החלטתי שיש להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט אותן עובדות שפורטו בסעיף 4 להכרעת הדין, שמהן החלטתי לזכות הנאשם מחמת הספק.

...

עדותו המפורטת עשתה עלי רושם מהימן, ולא הובאה עדות נגדית מטעם ההגנה אשר יכלה לסתור את דבריו של רפי, ככל שהם התייחסו הן לדו"חות עצמם, הן לצורת הבדיקה, הן לרלוונטיות של אותם מסמכים שבדק ובמיוחד גם לא נסתרו תוצאות אותה בדיקה ואותה מסקנה אליה הגיע ושאותן תיאר היטב בפני בית המשפט.

סוף דבר, לאור האמור בהרחבה בהכרעת דין זו, אני קובע כי יש לזכות הנאשם, מחמת הספק, מהעברות שיוחסו לו בכתב האישום, ככל שאלו מתייחסות לאותם מוצרים שאינם גוש חלב.

בהתייחס למוצרי גבינה צהובה "גוש חלב", אשמת הנאשם הוכחה מעל לכל ספק סביר ולכן אני מחליט להרשיע הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, דהיינו קבלת דבר במרמה – עבירה לפי סעיף 415(רישא) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, נסיון לקבלת דבר במרמה – עבירה לפי סעיף 415(רישא) עם סעיף 25 לחוק הנ"ל וגניבה בידי עובד – עבירה לפי סעיף 391 לחוק הנ"ל – אם כי אין בדעתי לקבוע שכמות היחידות היא אותה כמות כפי שמופיעה בכתב האישום, קרי 1960 יחידות.

ברק גדעון-שופט החלטה אני דוחה את הטיעונים לעונש ליום 3.7.2006 שעה 11:30.

(3) אינני מקבל טענת ב"כ הנאשם, ובודאי לא כאלמנט הגנה לנאשם, על כי עצם טענת הנאשם שרצה לעשות עסקה מצביעה על אדם מיואש, שכל מה שיגיד וכל מה שלא יעשה הרי הדברים קבועים אצל החוקרים והחוקרים כבר החליטו שהוא זה שביצע את זה. עוד טוען ב"כ הנאשם כי הייתה מן הנחת עבודה סמויה בחקירה המשטרתית שהתיק הזה סגור והנחת העבודה הזאת הנחתה את כל הפעילות המשטרתית לאורך כל התיק.

סוף דבר, העולה מהנימוקים שהובאו בהכרעת דין זו המתייחסת לשני התיקים אני מחליט כדלקמן: באשר לכתב האישום בת.פ. 2337/03: א) אני מזכה את הנאשם מחמת הספק משתי העבירות של ניסיון פציעה בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 334 + 335 (א)(א) + 25 לחוק.

...

באשר לאישום הראשון של כתב האישום בת.פ. 1236/05: א) אני מרשיע את הנאשם בעבירה אחת של הדחה בעדות – לפי סעיף 264 (א) לחוק וכן בעבירה אחת של סחיטה באיומים – לפי סעיף 428 לחוק, וכן בעבירה אחת של הפרת הוראה חוקית – לפי סעיף 287(ב) לחוק.

ב) אני מחליט לזכות את הנאשם מיתר העבירות, שחלו כביכול במקרים רבים אחרים או במספר הזדמנויות – בלתי ידועים ובלתי מוגדרים וכן מזכה את הנאשם מעשר עבירות האיומים – לפי סעיף 192 לחוק, שהן למעשה כלולות ונבלעות בעבירה של סחיטה באיומים ולא מצאתי שיש מקום להרשיע בעבירות איומים נפרדות וכמו כן החלטתי לזכות הנאשם מעבירת התקיפה-לפי סעיף 379 לחוק, שכן לא הוכח בפני מעל לכל ספק סביר אותה תקיפה ספציפית נשוא אישום זה. באשר לאישום השני של כתב האישום בת.פ. 1236/05: א) אני מזכה את הנאשם מעבירת התקיפה – לפי סעיף 379 לחוק, משום שלא מצאתי שיש מקום להרשיע בעבירה זו, אשר למעשה מהווה מכלול אחד עם התקיפה הגורמת חבלה של ממש ואין צורך להפריד בין השניים ולייחס לנאשם גם תקיפה ספציפית לפי סעיף 379 לחוק.

ב) אני מרשיע את הנאשם בעבירות של סחיטה באיומים – לפי סעיף 428 לחוק, תקיפה הגורמת חבלה של ממש – לפי סעיף 379+380 לחוק ובהפרת הוראה חוקית – לפי סעיף 287(ב) לחוק.

מזכה הנאשם מחמת הספק.

אשר לטענה, כי הנאשם ניסה לעזוב את שטח תחנת המישטרה ללא אישור – ע.ת. 2 ו- 3 לא מסרו כל פרט בענין זה, ואילו ע.ת. 1 סיפר זאת בחקירתו הראשית (ע' 9 ש' 7 – 10), אך בחקירתו הנגדית אישר, כי ניסה לצאת את הדלת של חדר מרכז שירות לאזרח (המקום בו נגבות עדויות), ולא את התחנה (ע' 12 ש' 9 – 12).

...

לאחר ששמעתי מכלול העדויות ועינתי במכלול הראיות שהוצגו, ועל אף שברור מהמסמכים הרפואיים עולה, כי השוטר רס"ר שפושניקוב נפגע באפו באירוע, ופנה לקבלת טפול רפואי בסמוך לאחר מכן, הרי נותר בפני בית המשפט ספק של ממש, בנוגע לעובדות מהותיות באירוע, ראש וראשית בשאלה, כיצד אירעה הפגיעה, וגם בשאלות רבות נוספות.

ובנוגע לטענה, כי ניסה לעזוב תחנת המשטרה, הנני קובע, כי לא הוכחה כלל, ולענין זה מקבל גרסת הנאשם, כי עזב את מחלקת השירות לאזרח ופנה ליומן התחנה (בלשונו – "קבלה") על מנת לשאול, מדוע אין נכנס לחקירה, והיות שאמור היה להתחיל יום עבודה.