זיכוי הגנה מן הצדק נהיגה בשכרות

ביום 28.9.2014, הוגש לבית משפט לתעבורה כתב אישום נגד הנאשם, המייחס לו עבירה של נהיגה בשיכרות, תחת השפעת סם מסוכן.

עוד טען ב"כ הנאשם כי יש לבטל את האישום נושא תיק זה בהתבסס על הוראת סעיף 149(10) לחסד"פ, שעניינו "הגנה מן הצדק". לשיטתו, האישום נושא תיק זה עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית וכולל פגמים רבים בהתנהלות התביעה שיש בהם להביא לביטול האישום, כמפורט להלן: ביום 3.8.2014 בעת שנעצר הנאשם הודע לו כי הוא מואשם בעבירות של נהיגה תחת השפעת סם ובהחזקת סם ורישיונו נשלל.

זכוי או הרשעה קודמים עניינה של הטענה לפי סעיף 149(5) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982, היא "זכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום". הסעיף מקנה הגנה מפני העמדה נוספת לדין, בכתב אישום אחר, מאוחר יותר, בשל אותו מעשה שעניינו כבר נדון.

...

כפי שכבר ציינתי לעיל, זהות בין המעשים אינה מתקיימת במקרה זה ועל כן גם הטענה בדבר "סיכון כפול" נדחית.

שוכנעתי כי בהתנהלות המאשימה במקרה זה יש משום פגיעה בתחושת הצדק וההגינות כלפי הנאשם.

לאחר ששקלתי ובחנתי את הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות כלפי הנאשם מחד, ומאידך את האינטרס הציבורי שבהעמדתו לדין, זאת בהתחשב, בין היתר, בחומרת העבירה המיוחסת לו; ולאחר שבחנתי את אפשרות ריפוי הפגיעה באמצעים אחרים זולת ביטול כתב האישום, ונוכח הסדר הטיעון אליו הגיע בת"פ 38559-08-14, מצאתי כי במקרה זה יש לבטל את האישום המיוחס לנאשם בתיק זה מהטעם של הגנה מן הצדק.

מה דינו של נהג הצורך סם קאנביס, בהיתר משרד הבריאות (קאנביס רפואי), ואינו נתון תחת השפעת סמים בזמן הנהיגה? ומה דינו של אדם שהוגש נגדו אישום בעוון של נהיגה תחת השפעת סמים? התשובה החד משמעית היא כי על פי המצב המשפטי הנוהג כיום, יש לבטל האישום נגדו בגין עבירה זו, מחמת טענת הגנה מן הצדק (כפי שהוחלט עליה לאחרונה בפסיקת בית המשפט העליון (רע"פ 1611/16).

נטען כי בנסיבות אלה יש לזכות הנאשם בשל סייגים לאחריות פלילית, ביניהם, טעות במצב דברים, טעות במצב המשפטי ומחמת טענת הגנה מן הצדק.

" עוד נקבע שם: "בתנאים מסוימים ומוגבלים תחול ההגנה אף כאשר הנאשם היה מודע לקיומו של הדין הפלילי הרלוואנטי, אך פעל רק לאחר שבחן מראש את תחולת הדין על היתנהגותו והסתמך על מידע או ייעוץ מקצועי רציני בנסיבות העניין, באשר לפרשנות הדין; ובילבד שהנאשם ביצע את העבירה לאחר שלא עלה בידו באורח סביר למנוע את הטעות המשפטית." במקרה דומה לענייננו שבו הואשם נהג שבידו היתר לשימוש רפואי בקאנביס בנהיגה בשיכרות, הגיע בית המשפט למסקנה דומה.

...

באשר לדרך קביעתה של דרישה זו נפסק: "השאלה האם טעותו של הנאשם בדין הפלילי הייתה בלתי נמנעת באורח סביר, תוכרע בהתאם לאמצעים שעמדו לרשותו לבירור הדין במקרה מסוים, לסוג העבירה שלגביה מתעוררת טענת הטעות בדין, ולמידת המאמץ שהקדיש הנאשם לבירור הדין תוך שימוש באמצעים הסבירים שעמדו לרשותו; כמו גם לנתוני הרקע של הנאשם וגיבוש המודעות שלו ליסודות העבירה בהתאם לכישוריו האינדיבידואליים. בחירתו של הנאשם באמצעי מסוים לבירור הדין, כמו גם היקף האמצעים שבהם עליו לנקוט, כפופים למבחן של סבירות. בהקשר זה מקובלת עלינו טענת המשיבים כי אין בלשונו של סעיף 34יט לחוק העונשין או בתכליתו כדי לחייב נאשם לנקוט "בכל" האמצעים האפשריים העומדים לרשותו לבירור הדין.

כל עוד הדבר לא נעשה, אין מנוס מביטול האישום לעניין נהיגה תחת השפעת סמים.

סוף דבר על רקע האמור, ולאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בטענותיהם ובפסיקה, הגעתי למסקנה כי בנסיבות האמורות יש לבטל את האישום בגין עבירה של נהיגה תחת השפעת סמים.

עם זאת, נוכח הודאתו של הנאשם בעבירה של שימוש בטלפון, שלא באמצעות דיבורית, בעת נהיגה, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה זו בלבד.

אמות המידה לפיהם יש לבחון טענה של הגנה מן הצדק, נקבעו בהמשך בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' דר איתמר בורוביץ, פד נט(6), 776 (2005) אשר קבעה בחינה תלת שלבית: השלב הראשון הוא זהוי הפגמים שנפלו בהליכים אשר ננקטו כלפי הנאשם, השלב השני הוא בחינה האם קיום ההליכים הפלילים חרף הפגמים שנפלו פוגע פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ואם כן, בשלב השלישי נידרש בית המשפט לבחון האם קיימים אמצעים מתונים יותר לריפוי הפגם מביטול כתב האישום.

זאת ועוד, טענה בדבר אכיפה בררנית אינה עילה לזיכוי.

אכן, שכיחות כתבי אישום בגין עבירה זו בלבד איננה גבוהה משום שלרוב, עבירה זו נלווית לעבירות אחרות דוגמאת נהיגה ללא רישיון, נהיגה בשיכרות, נהיגה בזמן פסילה וכו'.

...

בע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ ואח', אשר הוזכר לעיל, נקבע בין היתר לעניין שינוי מדיניות אכיפת הרשות, כדלהלן: "הרשות רשאית להגיע למסקנה כי מדיניות שבה נהגה בעבר אינה מתאימה עוד. מדיניות מוטעית אינה צריכה להיוותר על כנה עד עולם, והרשות זכאית לשנות ממנה. כפי שנפסק בע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353 (2005):

בענייננו, המדיניות המשפטית הנכונה ואינטרס הציבור הם לוודא כי רוכבי אופנוע, ככל הנהגים האחרים, ינהגו בכלי רכב מבוטחים כדין, עניין זה אף תואם את מטרת מדיניות האגף הארצי ובנסיבות המקרה הקונקרטי הנדון בפני, לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו במדיניות האכיפה של המאשימה ואף לא מצאתי לנכון להיעתר לסעד המבוקש חרף שינוי המדיניות כפי שהותוותה בהנחיות אגף התנועה משנת 2011, עם זאת סבורני כי טוב תעשה המאשימה אילו תרענן נוהל זה בהתאם למדיניות האכיפה.

לאור כל האמור, אני קובע כי בענייננו, הנאשם לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, ולא הוכיח כי המאשימה סטתה ממדיניות האכיפה באופן שיש בו כדי להעניק לו את הסעד המבוקש, כך שייקבע כי בענייננו התקיימה אכיפה בררנית, (לעניין זה אזכיר כי בפסיקה נקבע שלא כל סטייה ממדיניות עולה כדי אכיפה בררנית), על כן אני מורה על דחיית הטענה.

ישיבת הקראה נדחתה מעת לעת, על מנת לאפשר להגנה להשלים עיון בחומר החקירה, וכן לאפשר לצדדים למצות מו"מ; ומשהצדדים לא הגיעו להבנות, בדיון מיום 10.7.22 הודיעה המאשימה על תיקון כתב האישום באופן שבעובדות כתב האישום התווסף: "וכן בכך שהיית נתונה תחת השפעת משקאות משכרים או סם מסוכן לפי סעיף 64ב(4) בכך שהתנדנדת בעמידה, לא היית יציבה בהליכה על קו". בנסיבות אלה, ביקשה ההגנה לבטל את כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק, בנסיבות בהן נטען, כי הושמדה ראיה בעלת פוטנציאל מזכה (סיגריה מגולגלת שנתפסה במהלך הארוע, להלן: "הסיגריה"); ולאחר הגשת כתב האישום התווסף לתיק החקירה מיזכר בנוגע להשמדת המוצג (להלן: "המזכר"), מיזכר שנטען כי הוא בבחינת השלמת חקירה פסולה.

באשר למזכר – לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בעניינינו, אני סבורה כי התווספות המזכר אינה עולה כדי פגיעה בעקרונות הצדק ובהגינות המשפטית, לפי המבחן התלת-שלבי, כפי שיובהר להלן: מבלי להכריע בשאלה האם מדובר בהשלמת חקירה פסולה (כטענת ההגנה) או מענה לבקשת ההגנה (כטענת המאשימה); הרי שגם אם נניח, לצורך הדיון, כי נפל פגם בהתנהלות המאשימה, וניתן לעבור לשלב השני של המבחן התלת-שלבי,- הרי שלא מדובר בפגם חמור או מהותי, ועוצמת הפגם אינה גבוהה; ובאיזון בין האינטרסים הרלוואנטיים השונים, לרבות האנטרס הצבורי לבירור האשמה נוכח חומרת עבירת הנהיגה בשיכרות ומסוכנותה למשתמשי הדרך, והאנטרס של הנאשמת להליך הוגן ואי פגיעה ביכולתה להיתגונן כראוי; ובשים לב לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, לרבות הנסיבות שהביאו למזכר, מידת האשם הרובץ על המאשימה, והשלב ההתחלתי שבו נמצא המשפט בטרם נימסרה תשובה לכתב האישום - איני סבורה כי התווספות המזכר לתיק החקירה תוביל למצב שבו המשך ניהול ההליך כנגד הנאשמת כרוך בפגיעה חריפה בתחושות הצדק וההגינות, או בפגיעה בהוגנות ההליך; והמקרה דנן אינו מצדיק את הסעד הקיצוני של ביטול כתב האישום מכוח הגנה מן הצדק, במיוחד בטרם נשמעו ההוכחות.

...

באשר למזכר – לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בענייננו, אני סבורה כי התווספות המזכר אינה עולה כדי פגיעה בעקרונות הצדק ובהגינות המשפטית, לפי המבחן התלת-שלבי, כפי שיובהר להלן: מבלי להכריע בשאלה האם מדובר בהשלמת חקירה פסולה (כטענת ההגנה) או מענה לבקשת ההגנה (כטענת המאשימה); הרי שגם אם נניח, לצורך הדיון, כי נפל פגם בהתנהלות המאשימה, וניתן לעבור לשלב השני של המבחן התלת-שלבי,- הרי שלא מדובר בפגם חמור או מהותי, ועוצמת הפגם אינה גבוהה; ובאיזון בין האינטרסים הרלוונטיים השונים, לרבות האינטרס הציבורי לבירור האשמה נוכח חומרת עבירת הנהיגה בשכרות ומסוכנותה למשתמשי הדרך, והאינטרס של הנאשמת להליך הוגן ואי פגיעה ביכולתה להתגונן כראוי; ובשים לב לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, לרבות הנסיבות שהביאו למזכר, מידת האשם הרובץ על המאשימה, והשלב ההתחלתי שבו נמצא המשפט בטרם נמסרה תשובה לכתב האישום - איני סבורה כי התווספות המזכר לתיק החקירה תוביל למצב שבו המשך ניהול ההליך כנגד הנאשמת כרוך בפגיעה חריפה בתחושות הצדק וההגינות, או בפגיעה בהוגנות ההליך; והמקרה דנן אינו מצדיק את הסעד הקיצוני של ביטול כתב האישום מכוח הגנה מן הצדק, במיוחד בטרם נשמעו ההוכחות.

באשר לתיקון כתב האישום – לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בענייננו, אני סבורה כי הודעת המאשימה על תיקון כתב האישום אינה עולה כדי פגיעה בעקרונות הצדק ובהגינות המשפטית, לפי המבחן התלת-שלבי, כפי שיובהר להלן: 13.1 שלב ראשון - זיהוי הפגם שנפל בהליך ועוצמתו - על פי הוראת סעיף 91 לחוק סדר הדין הפלילי, עד לתחילת המשפט והקראת כתב האישום רשאית התביעה לתקן את כתב האישום, לפי שיקול דעתה, במסירת הודעה לבית המשפט, ותיקון כתב האישום אינו טעון רשות, ולבית המשפט אין סמכות של התערבות בהודעת התיקון.

בהקשר זה מקובלת עלי הגישה שבוטאה בתפ"ח (מחוזי ב"ש) 33171-05-14 מדינת ישראל נ' משה רובין (פורסם בנבו, 07.05.2015), שעל פיה "אינני מוצא כל מקום לטענות על כי הבקשה לתיקון באה לאחר הליך גישור ופגישות בין הצדדים. המבחן בשאלה אם לאפשר תיקון כתב אישום הינו במסגרת ההוראות המפורטות לעיל, ואין לטענות האמורות כל היבט אשר יהיה בו לכשעצמו כדי למנוע תיקון כתב אישום.". וראו גם ת"פ (מחוזי י-ם) 12158-06-15 מדינת ישראל נ' יונתן ברוכים, (פורסם בנבו, 18.01.2016) בפסקה 52-53.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לביטול כתב אישום, וביטול תיקון כתב האישום, מחמת הגנה מן הצדק, נדחית.

ב"כ המאשימה הפניתה לפסיקה נוספת, אותה לא מצאתי כמתאימה שכן הנאשמים שם הורשעו בעבירות חמורות נוספות בשונה מעניינו של הנאשם 1 - ע"פ (עליון) 4906/12 אגרה ווסה נ' מדינת ישראל מיום 14.01.2013 - המערער הורשע בעבירות של הפקרה, נהיגה בשיכרות, נהיגה בקלות ראש אשר גרמה לתאונת דרכים בה ניחבל אדם חבלה של ממש, נהיגה ללא רישיון נהיגה (כבלתי מורשה), נהיגה ללא ביטוח , שימוש ברכב ללא רשות והחזקה ושימוש בסם מסוכן שלא לצריכה עצמית.

בהכרעת הדין דחיתי טענת הגנה מן הצדק בשל השהוי – ואולם אתן משקל לזכות נאשם 1 לעובדת הגשת כתב האישום רק בחלוף שנתיים ימים מיום הארוע.

...

לאור כל האמור, מצאתי כי מתחם הענישה לעבירות אותן ביצע נאשם 1 בנסיבות שבפני - הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה בשכרות ובקלות ראש (ברף גבוה) אשר גרמה לתאונת דרכים בה נחבלו 4 בני אדם ובכללם שתי נפגעות נחבלו חבלות של ממש ברף בינוני, כולל מאסר בפועל החל מ-16 חודשים ועד 30 חודשים, רכיב פסילת רישיון נהיגה בפועל החל מ-5 שנים ועד ל-10 שנים פסילה בפועל, לצד רכיבי ענישה נוספים.

לאור כל האמור אני דנה את נאשם 1 לעונשים הבאים: מאסר בפועל מאסר בפועל לתקופה של 19 חודשים.