זיכוי בשל אי עמידה בנטל השכנוע

עצמתם המשולבת של המחדלים, בשילוב העדר הסבר לכך שלא התבקש לקיים פגישה משותפת של הרוכש עם הנאמנים על מנת לקדם את עסקת הרכישה משמעם לא רק שהתובעים לא עמדו בנטל השיכנוע, אלא אף שהוכח ההיפך, שלא היה באותו שלב רוכש פוטנציאלי שנסוג מהעסקה בשל אי העברת מסמכים או בשל הפרות נטענות אחרות כלשהן מצדו של אביטן.

אף "פיצויים לדוגמא" אין לפסוק לזכות התובעים.

...

סוף דבר שני הצדדים נהגו שלא בהתאם להוראות הסכם הגישור, והפרו אותו, הפרות שקולות בעצמתן.

לפיכך, ומכל הטעמים המפורטים לעיל, התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

אקדים ואומר שהנתבע לא עמד בנטל השיכנוע ביחס לאף אחת מהטענות.

575,216 ₪ בגין העידר חשבוניות: לטענת הנתבע, התובע לא נתן לו חשבוניות בגין הכספים שקבל ממנו בסך של 461,753 דולר, ולכן לא יכול היה לבצע קיזוזי מע"מ ומס הכנסה.

בשים לב לפער הניכר בין סכום התביעה, שעמד על 2 מיליון ₪, לבין הסכום שבו התקבלה התביעה, ובשים לב לאפשרות הסבירה כי אילו התביעה הייתה מועמדת על סכום קרוב יותר לסכום שנפסק ניתן היה לסיימה בשלבים מוקדמים ולחסוך בעלויות רבות, מצאתי לפסוק לזכות התובע סכום הוצאות ושכ"ט מופחת בסך כולל של 10,000 ₪.

...

יחד עם זאת, מאחר שהצדדים ייחסו למסמך זה חשיבות רבה, מצאתי לנכון להתייחס גם לסוגיה זו. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, איני יודע לומר האם גרסת הנתבע ביחס למסמך מדויקת, שכן ייתכן שהסכום של 444,000 דולר מתייחס לסכום החוב הכולל (כלומר סכום הכולל גם ריביות, אולם גם ניכוי של סכומים שהנתבע שילם עד לאותו מועד).

קנס בסך של 105,000 ₪ בגין פיצול הדירות: מהטעמים המפורטים בפסקה הקודמת, הטענה נדחית.

סוף דבר מכל הטעמים המפורטים מעלה, מצאתי לקבל את התביעה באופן חלקי בלבד, ולהורות כי על הנתבע לשלם לתובע סך של 139,678 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

המסגרת הנורמאטיבית הרלוואנטית קבועה בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפליל (נוסח חדש) התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ"), וזו לשונו: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה, אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם, ובין מיוזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעיניין...". למעשה, אין בדין הישראלי הוראה המאפשרת לזכות נאשם בשלב מקדמי, בשל אי-עמידה ברף הראייתי הנידרש, או בשל שיקולים מתחום האנטרס הצבורי.

לאור האמור, ובהנתן המבחן ואמות המידה שנקבעו בהוראות החוק ובפסיקת בית המשפט העליון להכרעה בטענת נאשם שאין להשיב לאשמה, אני קובע כי הונחה בפניי מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את נטל הבאת ראיות (להבדיל מנטל השיכנוע) מן המאשימה אל הנאשם, שיצטרך להשיב לאשמה.

...

סיכומי הצדדים לעניין זה הוגשו בכתב ב- 02/08/2022 ו- 24/08/2022, ומכאן החלטתי זו. עיקר טענות הצדדים: לטענת הנאשם, המאשימה לא הצליחה להוכיח ולו לכאורה את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום של הפעלת עסק ללא רישיון כדין.

לעמדת המאשימה, טענתו של הנאשם בדבר אכיפה בררנית נטענה בעלמא וללא כל בסיס עובדתי, ולפיכך דינה להידחות.

לאור האמור, ובהינתן המבחן ואמות המידה שנקבעו בהוראות החוק ובפסיקת בית המשפט העליון להכרעה בטענת נאשם שאין להשיב לאשמה, אני קובע כי הונחה בפניי מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את נטל הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן המאשימה אל הנאשם, שיצטרך להשיב לאשמה.

לא שוכנעתי בשלב זה של הדיון כי הנסיבות שבסיס הנטען נגד הנאשם זהים לנסיבות המקרים הנוספים שנטענו בסעיפים 19 ו- 20 לסיכומי הנאשם.

המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים ותזמנם לדיון שנקבע.

נטל הראייה הוא נילווה לנטל השיכנוע ועניינו בחובה להביא ראיות לשם עמידה בנטל השיכנוע, הממשיך לרבוץ על הצד הנושא בו מלכתחילה (ראו: ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, נה(3) 117, 123 (2001); ע"א 6460/21 פרץ נ' כהן, פיסקאות 2-1 (18.6.2023) (להלן: עניין פרץ)).

לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בעניננו בפסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פיסקה 26 (27.7.2008): "לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הנה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. היתנהגות כגון דא, בהיעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההמנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגירסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצדו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה (ראו ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595 (1990)). באשר להיתנהגות היריב במהלך הדיון, כמו למשל, המנעות מהבאת ראיה, עמד בית משפט זה לא אחת וכך קבע:

וייסמן הגיעה למסקנה כי בגין הנחה של 5% בשל ביצוע עיסקאות בתקופה שבין יום 1.1.2016 ועד ליום 31.12.2019, הייתה סגם מחויבת לזכות את ברויטמן על סך של 84,435 ₪ (כולל מע"מ); בגין זכויים בשל מתן המחאות החל מיום 7.2.2016 ועד ליום 31.12.2019, הייתה סגם מחויבת לזכות את ברויטמן בסך של 138,000 ₪ (כולל מע"מ); בגין עמידה ביעדי מכירות חודשיות בחודש ינואר 2019 הייתה זכאית ברויטמן לבונוס בסך של 5,850 ₪ (כולל מע"מ).

יחד עם זאת, אני סבורה כי ישנם שני רכיבים בתביעת ברויטמן, שלא הורם הנטל הראייתי בעיניינם: זכויים בגין סחורה – ברויטמן טענה כי בנוסף להטבות והנחות שניתנו לה במסגרת יחסי המסחר בין הצדדים, היתקיימה בין הצדדים היתחשבנות שוטפת לגבי זכויים והחזרות של סחורה אשר סופקה לברויטמן, בין אם מדובר בסחורה פגומה, סחורה שסופקה בטעות, בכפילות, או סחורה עם אחריות יצרן במקרים של קשיי היסתגלות של לקוח הקצה.

...

לפיכך אני מורה על דחיית תביעת סגם.

לכן, אני מורה על קבלת תביעת ברויטמן ברובה, כך שסגם חבה לברוטימן סך של 87,896 ₪.

אשר על כן, אני קובעת כי סגם תשלם לברויטמן סך של 87,896 ₪.

ד"ר רימון מטעם הנתבעים ציינה בחוות דעתה כי על פי הדין האנגלי, משמעות ערובת ההבטחה היא כי ככל שקיים קשר סיבתי בין הפרת תנאי הרישיון והיעדר הצוות הדרוש על פי הרישיון מחד והנזק שאירע בסופו של דבר מאידך – אז תשוחרר המבטחת מאחריותה לפי ס' 11 לחוק הביטוח האנגלי משנת 2015, כאשר נטל ההוכחה להוכיח שלא היה בהפרת התנאי להגדיל את הסיכון שיגרם נזק שאכן נגרם בנסיבות בהן נגרם – רובץ על המבוטח.

לטענתם לא היתקיימו וממילא לא הוכחו יסודות עוולת התרמית בעניינינו, ובכל מקרה בשים לב לנטל הראייתי הכבד שעל התובע לעמוד בו כדי להוכיח טענות מסוג תרמית, הטעייה, היצג כוזב של עובדות, ואף קנוניה, ובהיתחשב במכלול חומר הראיות שהוצג – נראה כי התובע לא עמד בנטל זה בעניינינו.

בהתאם, אני סבורה כי עלה בידי התובע לעמוד בנטל השיכנוע להראות שהנתבעים נהגו במערכת היחסים החוזית מולו בחוסר תום לב, תוך הפרת הוראות ס' 39 לחוק החוזים, ובאופן שהסב לו עוגמת נפש מרובה.

אכן, ד"ר רימון ציינה בחוות דעתה כי הזכות לתבוע בגין אי תשלום דמי ביטוח הוסדרה באנגליה ב – Enterprise Act 2016 שתיקן את חוק הביטוח משנת 2015 על ידי הוספת סעיף 13א לפיו מבטח חייב לשלם דמי תגמולים בזמן "סביר". כאשר מבטח מסרב לשלם דמי ביטוח, לא בהכרח ייקבע על ידי בית המשפט כי הפר את הסעיף החדש כל עוד עמדו לו עילות סבירות לדחות את תביעת הביטוח והוא פעל תוך זמן סביר (ס' 14.1 לחוות דעתה).

עינינו הרואות אם כן, כי גם לפי הדין האנגלי, עיכוב בלתי סביר בתשלום תגמולי ביטוח מזכה את המבוטחים בריבית עונשית.

...

סיכום אשר על כן התביעה מתקבלת בחלקה.

בנוסף תשלם הנתבעת 3 (איילון ביטוח) לתובע תשלומי ריבית מיוחדת לפי ס' 28א. לחוק חוזה הביטוח, הגבוהה פי 6 מהריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה על סכום תגמולי הביטוח בגין הסירה כמפורט לעיל (קרי - $64,000 כערכם בשקלים על פי השער היציג נכון למועד התשלום כשהם מוצמדים מיום מקרה הביטוח ועד למועד התשלום בפועל), וזאת החל מיום 3.9.20 ועד מועד התשלום בפועל.

עוד ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, פיצוי בגין עוגמת הנפש שהתנהלותם הסבה לו בסך 25,000 ₪, וכן אגרת משפט מלאה כפי ששולמה; שכר העדים כפי שנפסק בדיוני ההוכחות ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.