זיכוי בעבירת שימוש חורג ביחידה לצורכי משרד

מכתב האישום עולה כי המבקש ואחרים איכלסו את בית המגורים, בתקופות שונות, כשאין בידיהם טופס 4, וזאת כאשר השלמת התנאים למתן טופס 4 והוצאתו היוו תנאי לתוקף ההיתר וכן לאיכלוס הבית ועשיית שימוש בו. המבקש הואשם בגין שימוש חורג ביחידת דיור אחת מתוך מספר יחידות דיור שבבית המגורים בלא היתר כדין וכן בסטייה מתוכנית ומהיתר, בכך שהשתמש בשטח של כ-32 מ"ר בקומה ראשונה בבית המגורים לצורך הפעלת משרד סוכנות ביטוח וזאת החל מסוף שנת 2015.

טענה נוספת בפי המבקש, היא שהשתמש ביחידת הדיור ללא מודעות שמדובר בבצוע עבירה ולא יכול היה לדעת על כך; לטענתו, חוזה השכירות שכרת עם מר שינדלר והנסיבות מבססים טענה זו; בחוזה, כך נטען, צוינה מטרת השכירות (סעיף 4 לחוזה) וכן כי המשכיר פנה אל מוסד התיכנון וקיבל את אישורו לניהול משרדים בנכס (סעיף 10 לחוזה).

כך גם באשר למר סימון, שעשה שימוש בשטח של כ-30 מ"ר לצרכי משרד, החל ממועד שאינו ידוע בשנת 2014 ועד לחודש יולי 2016 והפסיק השמוש במשרד מיוזמתו ובטרם הוגש נגדו כתב אישום.

יתרה מזו, המבקש למעשה טען לחפותו הואיל ולשיטתו העבירה שביצע לא מאפשרת העמדה לדין וכן כי יש מקום לזכותו בשל העידר מחשבה פלילית, העידר רשלנות וכן כי עשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה.

...

סוף דבר ולעת הזו, הבקשה נדחית באשר לטענות בדבר איונה של העבירה לאור קיומו של היתר מאוחר לשימוש חורג ובאשר לטענת אי שקילת הסדר מותנה; יתר הטענות יבחנו במהלך ניהול ההליך בשל הצורך בשמיעת ראיות לבחינתן.

מאחר שהגענו למסקנה שהמחסן והמסגריה אינם זקוקים לרשיון, על פי חוק רשוי עסקים, מן הראוי שהמערער תזוכה מעבירה של ניהולם ללא רישיון.

אילו מצויים היינו בסיטואציה שבה הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים ביצעו עבירה של שימוש חורג או הפרת צו לפי חוק התו"ב, קשה היה לאפשר להם להיתגונן מפני האישום, בטענה שפעלו לפי הוראת ראש המועצה.

ואולם, בעניינינו, המצב שונה בתכלית, שכן לא הובאה ראיה חותכת לקיומם של הפרת הצוו ובצוע שימוש חורג לצורך עסק לפינוי אשפה, אלא לכל היותר הוכח כי במועדים מסוימים חנו במקרקעין משאיות פינוי אשפה, וזוהי הראייה היחידה אשר עליה מבקשת התביעה להשתית את האישומים.

בעיניין יתר השימושים, קבעתי לעיל כי לא הוכח מעבר לספק סביר השמוש לצורך משרד, או מחסנים, שהם בעלי אופי עסקי, או צביון מסחרי, להבדיל ממחסנים ומשרד פרטיים.

...

המסקנה החד משמעית מצירופן של עדות הנאשם ועדות גוזלן היא כי הנאשם החנה את המשאיות במקרקעין, לפי הנחייה שקיבל מראש המועצה.

סיכומו של דבר, לא עלה בידי התביעה להוכיח קיומו של שימוש חורג לצורך עסק לפינוי אשפה הכולל חניית משאיות וכו'.

סוף דבר מאחר שלא הוכחו האישומים, אני מורה על זיכויים של הנאשמים מן העבירות.

האם הוכיחה המאשימה שימוש חורג על ידי הנאשמים כנטען בכתב האישום, וככל שכן האם עלה בידי הנאשמים לעורר ספק באשמתם או להוכיח שעומדות להן טענות הגנה? כמצוות המחוקק אני מודיעה על זיכויה של הנאשמת 2 מהמיוחס לה בכתב האישום.

בהחלטת הועדה מיום 12.8.97 נימסר, כי בקשה לשינוי נקודתי סורבה על ידי הועדה מאחר שלא ניתן לבנות יחידה בודדת נוכח הסתירה אל מול תממ/21/3.

ת/5 ו-ת/6 הן בקשות להיתר שהוגשו בשנת 1997 ו- 2013, כאשר הבקשה בשנת 1997 (ת/5) התייחסה ל"הקמת מבנה ושימוש חורג במבנה לבית מגורים" והבקשה משנת 2013 (ת/6) התייחסה ל"אישור שני בתי מגורים כולל פרגולות, אשרור מוסך משרד ומבנים/מכולות לאיחסון".

לא הובהר באילו נסיבות ועל בסיס אילו ראיות זוכה הנאשם בתיק קודם, כך שלא ברור האם המסד העובדתי זהה והאם הראיות שהוגשו שם רלוואנטיות לתיק זה. מכל מקום, אף אם בוטל כתב האישום בתיק קודם אין משמעות הדבר שהעבירה לא תיתגבש כל אימת שיש צורך בהיתר לשימוש חורג והנאשם לא אוחז באחד כזה לכל אחד מהמבנים מושא כתב האישום.

...

בנסיבות אלה, דין טענה זו להידחות.

סוף דבר נוכח כל המפורט לעיל, המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום ולא עלה בידו להקים ספק באשמתו או להוכיח קיומה של הגנה ועל כן אני מרשיעה אותו במיוחס לו בכתב האישום.

נוכח האמור לעיל בעניינה של הנאשמת, אני מורה על זיכויה מהמיוחס לה בכתב האישום.

בכתב-האישום פורט לאימוֹר: "בקומת המרתף קיימת יחידה בשטח של 116 מ"ר... לפי היתרי הבנייה הותר להשתמש ביחידה לצורכי מחסנים וחדר הסקה. בתאריך 19/04/2010 נעשה ביחידה שימוש לצרכי מגורים שהנו שימוש שלא ניתן עבורו היתר... והמהווה על כן שימוש חורג" (נספח ג'2 לתצהיר-התובע).

זו הייתה גם קביעתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב לאימוֹר: "המערער הוסיף וטען כי המשיבה מנועה מלהאשים אותו בעבירה של שימוש חורג מאחר ובמשך כ-10 שנים היא גבתה ממנו ארנונה בגין הדירה על-פי השמוש כמשרד וכמובן מתוך ידיעה שזה השמוש שנעשה בה. אין מקום לקבל את הטענה. לו הייתה מתקבלת טענתו של המערער היה הדבר מביא לכך שהוא נהנה מכל העולמות: מצד אחד, הוא עושה שימוש שלא כדין בדירה; מצד שני, הערייה לא תוכל לגבות ממנו ארנונה בגין שימוש למשרד וכאשר בדרך-כלל שימוש כזה כרוך בארנונה גבוהה יותר. לא יעלה על הדעת שהמערער יפיק תועלת מהשמוש הבלתי חוקי והעירייה תהיה מנועה מלדרוש תשלום ארנונה על-פי השמוש למעשה. המסקנה הנובעת היא שצדק בית-משפט קמא משהרשיע את המערער בעבירה של שימוש בלא היתר" (ע"פ (מחוזי תל אביב) 304/97 קינדרמן נ' מדינת ישראל, בפיסקה הששית לפסק-דינם של כבוד השופטים יוסי גולדברג, אדמונד א' לוי ואשר גרוניס (פורסם במאגרים, 10.9.97)).

לשאלתו הנוספת של בית-המשפט השיב עורך-הדין טימיאנקר כי בחירה זו של הוראות-ההסכם – המנעות מהצהרה מפורשת על השמוש החוקי – לא נעשתה משיקולים של חיוב במס או של ניצול-פטור לדירת-מגורים מזכה (שם, בעמ' 156, ש' 31-26).

...

באין התרשלות ניתן היה לחדול ברם סבורני כי גם יסוד לקיומה של חובת-זהירות לא הונח כל צורכו.

התוצאה אני מקבל, בראשיה המפורטים לעיל, את התביעה נגד עורך-הדין אופנהיים ונגד מר מולה ז"ל, באמצעות חליפתו גב' קדר.

בתוך 30 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה ישלם המודיע, בהתחשב בסכומה של הודעתו; בתוצאת-ההכרעה בה; בהיקף-העבודה המשפטית שנדרשה לצדדי ג'; בנקוב בכללי התעריף המומלץ ובחלקיהם של צדדי ג' בשכר-טרחתו של מומחה בית-המשפט, את הסכומים הבאים: לאדריכלית, גב' מור, הוצאות-משפט בסך של 12,434 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורכי-דין בסך, כולל מע"מ, של 75,900 אלף ש"ח; לעיריית תל אביב-יפו ולוועדה המקומית, יחד ולחוד, הוצאות-משפט בסך של 12,934 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורכת-דין בסך, כולל מע"מ, של 75,900 ש"ח; לעורך-הדין טימיאנקר, שההליך נגדו החל רק ביום 1.2.2018, הוצאות-משפט בסך של 5,209 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורך-דין בסך, כולל מע"מ, של 69,300 ש"ח. בתוך 15 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה ישלם התובע, ככל שטרם עשה כן, הוצאות-התייצבות למסירתה של עדות בבית-המשפט: לשמאי מטעמו, מר אלירם ליפה סך, כולל מע"מ, של 2,925 ש"ח; ולשכנו, מר גדעון רוזן, סך של 300 ש"ח. איחור באיזה מן התשלומים יוסיף לסכומו הפרשי-הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום-החיוב האמור ועד למועד-התשלום בפועל.

נטען כי בפגישתם הראשונה הזדהה המבקש בפני הנפגעת בשם "יששכר" והציג עצמו כאיש משרד הבטחון.

ראשית, נמצא כי יש מקום לזכותו מעבירת שימוש בסם מסוכן בשים לב לכך שהראיות שעליהן ביקשה התביעה להסתמך בעיניין נתפסו "לכאורה, תוך חריגה ממטרת החיפוש" שהותרה בצו החיפוש, ובשל דלות הראיות האחרות בעיניין.

בבקשת רשות העירעור שלפניי טוען המבקש כי עניינו מעלה שאלה משפטית חשובה המצדיקה מתן רשות ערעור, והיא: "האם ניתן לבסס הרשעה בעבירות מין חמורות על סמך עדות יחידה נוכח מימצאי מהימנות, אותם קבע הרכב תלתא של שופטי בית דין צבאי מחוזי, הכולל רוב של שופטי צד שאינם בעלי ניסיון או השכלה משפטית" (בפיסקה 114 לבקשה).

...

עוד מוסיף המבקש כי העונש שגזר בית הדין המחוזי חורג ממדיניות הענישה שנקבעה בתיקים דומים, ומצדיק את התערבותו של בית משפט זה לשם "התווית מדיניות ענישה במקרים מסוג זה". דין הבקשה להידחות.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.