ובהמשך הילכת אלמליח:
"יש לזכור כי ראיית דנ"א היא ראיה נסיבתית, אשר הרשעה על בסיסה תתאפשר רק כל אימת שהמסקנה ההגיונית היחידה שנלמדת ממנה היא כי הנאשם אחראי בפלילים (הילכת קייס, בפיסקה 6, והאסמכתאות שם). אם כן, משקל הראיה ואפשרות ההרשעה על-פיה יוכרעו בהיתחשב בהסבר שהציע הנאשם לנוכחות הדנ"א שלו בזירה. ככל שעלה בידו להציע הסבר מתקבל על הדעת או גרסה מזכה שיש בה כדי לטעת ספק סביר באשמתו, כי אז מובן שיש לזכותו, בדומה להלכה הנוהגת באשר לטביעת אצבע.
בית המשפט העליון קיבל את העירעור נגד ההרשעה והורה על זיכויו של נאטור נוכח העידר הוכחה למיקום ולזמן הווצרות טביעת האצבע על גבי פח הדלק, קל וחומר נוכח העובדה כי המערער היה נהג ופחח אשר עלול היה לבוא במגע עם הפחים האמורים.
להשלמת התמונה, אפנה גם לדברים שנאמרו בפסיקה ביחס להמנעות נאשם מסיפוק גרסה המתיישבת עם חפותו, אולי נוכח רצונו להגן על קרוביו; כך בית המשפט העליון בעיניין ז'אפר:
"אכן, הקטין עצמו לא מסר בשום שלב של החקירה או של המשפט גרסה ברוח זו. אך בנסיבות העניין אין בכך כדי לשלול את ההיפותזה האמורה, המתיישבת עם חפותו. שכן, מתקבל על הדעת כי הקטין ביקש למנוע את הפללתו של אחיו הבכור, שהייתה נגרמת אילו היה מוסר גרסה זו...".
לעניין המנעות נאשם ממסירת גרסה ראו גם את ע"פ 426/67 בכר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 8.4.1968) (להלן: "בכר") שם קבע בית המשפט העליון כך:
"סיבות שונות יכלו להמריץ את בכר לתת את ההסבר הכוזב שלו: סיבה אפשרית היא שאכן הוא אשם במתן סיוע במתכוון לעבירת השוד שבוצעה. סיבה אחרת - לא פחות מתקבלת על הדעת - היא שבקש להיתרחק מרחק מרבי מכל חשד שהוא היה מעורב בהתנהגות בלתי כשירה כלשהיא, או שבקש להגן על בארי (כי עדות מצידו על כך שהוא מסר את המכונית לבארי היתה עלולה להתווסף על הראיות לזיהוי בארי כמי שביצע את מעשה השוד). כל אלה הן תגובות טבעיות, אם כי פסולות מבחינה מוסרית, של אדם שהועמד לדין פלילי (ולא רק עבריין מועד כבכר), וכאשר האפשרויות שקולות באופן כזה, אין לנו רשות להעדיף את זו התומכת בהנחה שהמערער אשם, נוסף על היותו שקרן. לדעתי לא הוכחה אשמתו של בכר במידה מספקת, והיה צריך לזכותו".
עינינו הרואות, כי על בית המשפט לבחון את כלל התרחישים העולים מהראיות, אף אם אלה לא הועלו על ידי הנאשם.
סוף דבר אפוא, שקיים סיכוי טוב כי גטהון פרץ לדירה וגנב ממנה, אולם אין זה התרחיש הסביר היחיד העולה מן הנסיבות והראיות, ועל כן מזוכה גטהון בדין, מחמת הספק.
...
ספק יכול להישאר, כאשר מצליח נאשם להציג מסקנה חלופית למסקנה עליה מצביעה מסכת הראיות, ואשר הסתברותה אינה אפסית אלא סובסטאנטיבית.
תותב זה אף נתפס בכיסו של גטהון, כמצוטט באותו כתב האישום הנוסף: "במהלך הנסיבות המתוארות החזיק הנאשם 3 בכיסו תותב עטוף ברדיד אלומיניום מחורץ, שהינו מיועד לפתיחת מנעולי צילינדר ישירי קדח מדגם מחורץ".
שנית, גטהון "רמז" בבית המשפט, כי "יש לו חברים עבריינים", ואמר – "אני לא מסתובב עם עורכי דינים ויש לי הרבה חברים פושעים, אולי לקחו לי נייר כסף והשתמשו. נתפס שם כמה פרופילים של אחרים בנייר הכסף, אמת?".
בהחלט ניתן איפוא להסיק מסקנה שאינה רחוקה או מופרכת, לעניות דעתי, לפיה גטהון, ביחד עם חבריו בני זאודי ובנימין מקונן, ואולי ביחד עם חברים אחרים או נוספים, ביצעו עבירות של התפרצות לדירה באמצעות "תותב עטוף ברדיד אלומניום", לאחר מועד ביצוע העבירה נשוא כתב האישום (זו היא עובדה מוגמרת), אך גם לפניו, ובדרך זו "נדבק" דנ"א של הנאשם אל נייר האלומיניום האמור, הגם שיתכן וגטהון לא לקח חלק בביצוע העבירה הספציפית נשוא כתב האישום.
סוף דבר איפוא, שקיים סיכוי טוב כי גטהון פרץ לדירה וגנב ממנה, אולם אין זה התרחיש הסביר היחיד העולה מן הנסיבות והראיות, ועל כן מזוכה גטהון בדין, מחמת הספק.
