זיכוי בגין טעות חוק אי ידיעת החוק אינה פוטרת מאחריות

המבקש טען כי בית משפט השלום שגה משהגדיר אותו כמי שהחזיק בכלב, כשכל שעשה הוא לתת סיוע זמני לכלב במצוקה; ומשקבע כי הוא התרשל ברף הנידרש להרשעתו בעבירות שיוחסו לו. כן העלה המבקש טענת הגנה מן הצדק וטען כי יש לזכותו בשל מחדלי החקירה, שבמהלכה לא נעשה ניסיון לאתר את הכלב או את בעליו, ובשל המניע המוסרי לפעולתו, סיוע לכלב במצוקה.

כמו כן, אי-ידיעת המבקש על אודות גזע הכלב איננה גורעת מאחריות, משלא פעל לברר זאת.

כמו כן, העובדה שהמבקש פעל מתוך מניע ראוי אינה מצדיקה לפטור אותו מאחריות.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובנספחיה באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

מעבר לצורך, דין הבקשה להידחות גם לגופה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

לנאשמים עומדת הגנה בשל טעות במצב דברים לפי סעיף 34 י' לחוק העונשין.

הפסיקה דנה בהסתמכות על עצת פקיד רשות וקבעה כי הנחת המוצא היא שלפקידי הרשות יש הבנה טובה יותר של החוק מהאדם הפשוט (ראו: ע"פ 2910/94 יפה נ' מדינת ישראל (28.2.96): "מה דינו של אדם אשר עשה מעשה בלתי חוקי בעקבות ייעוץ מוטעה או הנחיה מוטעית שקבל מטעם פקיד הרשות? הכלל הוא כי אי-ידיעת הדין הפלילי לא תשמש עילה לפטור מאחריות לעבירה (אלא אם נאמר במפורש שידיעת הדין היא יסוד מיסודות העבירה), ואין נפקא אינה לעניין זה בין מי שלא ידע את הדין הפלילי כלל, לבין מי שטעה בהבנתו (ע"פ 291/62, 360 אבו רביעה ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה [17]). בית-המשפט העליון האמריקני הכיר בחריג לכלל בקובעו כי מושג ההגינות ועיקרון ההליך הראוי מונעים הרשעתו של אדם מן היישוב שנסמך על עצת פקיד הרשות, שלפיה אין בהתנהגות פלונית משום עבירה פלילית (ראה: OHIO (1959) RALEY V [110], שם זיכה בית-המשפט העליון של מדינת אוהיו מי שהורשעו בביזיון ועדת חקירה לאחר שסרבו להשיב לשאלות חברי הועדה, היות שחבר בית המחוקקים הטעיה אותם לחשוב כי עומדת להם זכות השתיקה באותו מקרה. וראה גם: (COX V. LOUISIANA [111] (1965). נקודת המוצא של הגנת ההסתמכות היא בהנחה שלפקידי הרשות הבנה טובה יותר של החוק מזו של האדם הפשוט – ההדיוט". כמו כן, נקבע כי בטענת הסתמכות על עמדת הרשות, יש לבחון באופן סובייקטיבי את יחסו של העבריין למעשיו ואת הבנתו ותפיסתו.

...

תורת הצבירה על פי תזת הצבירה, גם אם כל עניין מסוים כשלעצמו לא היה מוביל למסקנה שיש לדחות את הבקשות האמורות, הרי שהצטברותן הכוללת של המחדלים מצד המבקשת, בעוצמתם יחד יש בכדי להטות את הכף לטובת קבלת טענת ההגנה מן הצדק על כל חלקיה כפי שמניתי לעיל בהחלטה.

סוף דבר העולה מן המקובץ ,כי יש מקום לבטל את כתב האישום הן בשל האכיפה הבררנית, הן על בסיס מחדלי החקירה והן בשל הסתמכותו של הנאשם על דברי המאשימה בבדיקתו מולה, כל אחד מאלו בנפרד מהווה עילה לביטול כתב האישום.

לפיכך, אני מורה על ביטול כתב האישום ועל זיכוי הנאשמים.

כן אפנה לנאמר בפס"ד חע"מ (תל אביב-יפו) 36864338 מדינת ישראל נ' אפרים פרידמן, שם הבהיר בית המשפט מהות הגנת "טעות במצב דברים" והדברים נכונים ביתר שאת גם בעיניינו: "סעיף 34 יח לחוק העונשין, התשל"ז-1977, דן בהגנה הנתונה למי שעושה מעשה בשל טעות במצב דברים. העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית, אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. סעיף זה חל גם על עבירה של אחריות קפידה, בכפוף לאמור בסעיף 22(ב) לחוק העונשין, היינו אם הוכיח הנאשם כי נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן על מנת למנוע את העבירה.

יפים לעניינו הדברים שנאמרו בע"פ 2910/94 יפה נ' מדינת ישראל (28.2.96) שם הפסיקה דנה בהסתמכות על עצת פקיד רשות וקבעה כי הנחת המוצא היא שלפקידי הרשות יש הבנה טובה יותר של החוק מהאדם הפשוט:   "מה דינו של אדם אשר עשה מעשה בלתי חוקי בעקבות ייעוץ מוטעה או הנחיה מוטעית שקבל מטעם פקיד הרשות? הכלל הוא כי אי-ידיעת הדין הפלילי לא תשמש עילה לפטור מאחריות לעבירה (אלא אם נאמר במפורש שידיעת הדין היא יסוד מיסודות העבירה), ואין נפקא אינה לעניין זה בין מי שלא ידע את הדין הפלילי כלל, לבין מי שטעה בהבנתו (ע"פ 291/62, 360 אבו רביעה ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה [17]). בית-המשפט העליון האמריקני הכיר בחריג לכלל בקובעו כי מושג ההגינות ועיקרון ההליך הראוי מונעים הרשעתו של אדם מן היישוב שנסמך על עצת פקיד הרשות, שלפיה אין בהתנהגות פלונית משום עבירה פלילית (ראה:  OHIO (1959) RALEY V [110], שם זיכה בית-המשפט העליון של מדינת אוהיו מי שהורשעו בביזיון ועדת חקירה לאחר שסרבו להשיב לשאלות חברי הועדה, היות שחבר בית המחוקקים הטעיה  אותם לחשוב כי עומדת להם זכות השתיקה באותו מקרה. וראה גם: (COX V. LOUISIANA  [111] (1965). נקודת המוצא של הגנת ההסתמכות היא בהנחה שלפקידי הרשות הבנה טובה יותר של החוק מזו של האדם הפשוט – ההדיוט".   יתירה מכך, נקבע כי בטענת הסתמכות על עמדת הרשות, יש לבחון באופן סובייקטיבי את יחסו של העבריין למעשיו ואת הבנתו ותפיסתו.

...

כמצוות המחוקק ובהתאם להוראות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב 1982, הריני להודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם מן העבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

הנאשם תאר בעדותו כי זמן קצר עובר לאירוע מושא כתב האישום עבר להתגורר בקרית טבעון, בדירה אשר שימשה בעבר כבית מגורים של ניצולת שואה שאובחנה כאגרנית, כלשונו:   "עברתי לטבעון בחודש ספטמבר 2019.עברתי לדירה ששמשה בעבר ניצולת שואה שהייתה אגרנית כפייתית. היא נפטרה. גיליתי שיש כמויות גדולות של פסולת מתחת לצמחייה שהייתה בחצר. לא רציתי לחיות בפח אשפה. התקשרתי למוקד המועצה ובדקתי מהם הנהלים של פינוי פסולת ועשיתי בהתאם למה שאמרו לי במוקד. את הגזם שמתי מחוץ לביתי בימים שמקובל לעשות. יש פסולת נוספת שלא רציתי לשים ברחוב כי אנשים יראו את זה, רציתי לפנות זאת לפח האשפה הירוק. במרכז חנה סנש היו פחים ירוקים, הרבה מאוד מהזמן הם היו מלאים עד אפס מקום. אין מקום להשליך הפסולת. באתי לפינת מחזור, פיניתי לפח הירוק ובגלל שלא היה במקום כל שילוט, ליד הפח הירוק כמה ימים בשבוע הייתה ערמה גדולה של פסולת. ניתן לראות ערמה גדולה של פסולת. זה באזור של הפח הירוק". בית המשפט שאל את הנאשם האם הוא מבין כי היה עליו להשליך את האשפה ביום אחר וזה השיב: "אם אני מבין שמותר היה לי לשים שם ביום אחר ואני משיב שהטעות שלי הייתה כי זה לא היה גזם. במוקד המועצה היא אמרה לי שניתן לזרוק גזם, צמחייה, מכשירי חשמל לי היו הרבה פלסטיקים. הגדלתי ראש". בתגובה לעדותו זו של הנאשם פנה בית המשפט אל ב"כ המאשימה וביקש לברר היכן פורסמה ההנחיה, ב"כ המאשימה השיב כך: "לשאלת ביהמ"ש איפה זה רשום במה שפרסמנו ולכן לטעם הנאשם לא ניתן היה לשים זאת בפח הגזם ולכן לא ניתן לדעת אם זה נכון לומר שיש יום להוצאת דברים אלה, אני משיב, שיש יום – יום א'. אם הנאשם טוען כי זה לא גזם ולכן לא התייחס לכך כגזם ובימ"ש מבקש שאראה איפה בכל אחד שאנו טוענים כתוב גרוטאות, אני משיב, שאני מפנה להודעה ששלחנו. בימ"ש מפנה אותי להודעה ששלחנו יש הפרדה בין הוצאת ופינוי גזם ויש כללים והנחיות לגזם וגרוטאות ושואל אותי איפה כתוב שאת הגרוטאות יש להוציא בימים אלה, אני משיב שזה רשום בהמשך להנחיות. בימ"ש אומר לי שיש כללים לגבי הוצאת גרוטאות אך הימים מתייחסים להוצאת גזם ואני אומר שמה שהוגש ומה שמפורסם ובהמשך לכך יש המשך ואומר שאין להוציא גזם או גרוטאות אלא ביום הפינוי עצמו. לשאלת ביהמ"ש מדוע זה לא נושא הכותרת גזם וגרוטאות, אני משיב, שכנראה לא הושלמה ההודעה. לשאלת ביהמ"ש ממתי הנחייה זו, אני משיב, שאין מועד מדויק. מה שהגשתי זה מה שהוכנס בתיק. הנאשם אישר כי התקשר למוקד ל 106 וקיבל מידע...לא ידוע למה מה שהוגש הוגש חלקית". דיון והכרעה לאחר ששמעתי עדויות הצדדים ועיינתי בראיות ובמסמכים שהוגשו שלי, שוכנעתי שיש לקבל טענת הנאשם בדבר "טעות במצב דברים". עולה, כי הנאשם השליך את הפסולת במקום המוגדר כ"מרכז מחזור" וכעולה מהעלונים שהוגשו על ידי המאשימה אין ימים ספציפיים בהם ניתן להשליך פסולת ב"מרכז המחזור".

  לאחר ששמעתי עדויות הצדדים ועיינתי בראיות שהוגשו לי, אני קובעת כי לזכות הנאשם עומדת טענת ההגנה בעניין השלכת הפסולת, נוכח אי בהירות ביחס לסוג הפסולת, יום הפינוי ומקום הפינוי.

כך או כך, גם לו הייתי רואה בטיעוני הנאשם כאילו כוונו לטָעות במצב המשפטי, הרי מן הטעמים שיפורטו להלן הייתה זוכה אף טעות זו להגנה הנתונה בסיפא לסעיף, שכן הטעות היא בלתי נמנעת באורח סביר".

לכן, משהתברר כי נפלה לכאורה טעות בחוות הדעת שהנתבעת הסתמכה עליה, התובע זכאי לתיקון אי ההתאמה.

הנתבעת נישאלה בעת השמעת הסיכומים מדוע לא שלחה הודעה לנותן חוות הדעת וענתה שאי ההתאמה אינה מזכה התובע בפצוי ולכן גם לא היה צורך בשליחת הודעה.

לעניין הסתמכות הנתבעת על לשון ההסכם, ביהמ"ש קובע כי הדרך היחידה לפטור מאחריות בגין אי ההתאמה הייתה ע"י ציון אי ההתאמה בהסכם ומתן פטור הסכמי לנתבעת.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובע לא טרח לנמק הטענות לניזקי הצפה וכי היא אינה יודעת בעת הגשת כתב ההגנה ולא ידעה בעת כריתת ההסכם על פגם נסתר כלשהוא בדירה וכי מדובר בנתונים שהתובע התחייב לבדוק בעצמו ולא טרח לעשות כן. עוד טענה, שקרו מקרים בודדים של חדירת מים לקירות הסיליקט של הדירה, בשל גשמים חזקים מחוץ לדירה וכי הנושא הועלה על ידיה במספר פגישות עם התובע ואף נאמר לו במפורש כי רצוי שיפנה לעירייה טרם כל חורף, שכן זהו תפקידה של הערייה לפנות את בורות הנקוז ולהכינם לחורף.

...

סוף דבר ביהמ"ש מחייב הנתבעת לשלם לתובע הסך של 86,187 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

ב"כ נאשם 1 טען כי יש לזכות את מרשו מאחר שהוא לא הביא את הרשת ולמעשה נקלע לסיטואציה - "בחור נורמאטיבי שהתעורר בבוקר יחד עם עשרים חברים ובטעות הלך שמאלה וראה את חברו ויצא מצב שנזרקה רשת". עוד נטען כי המאשימה לא הוכיחה כי הרשת היא תקנית, הפקח לא צילם דגים ולא הוכחו היסוד העובדתי והנפשי.

אכרזת מקום כשמורת טבע מהוה דבר חקיקה ואין הכרח בהצבת שלטים המציינים את קיומה.

כשם שאי ידיעת הדין אינה פוטרת מאחריות פלילית, כך גם אי ידיעת תוכנה של אכרזה על פי חוק כ"דין" אינה פוטרת (ראו ת"פ (קצ') 9700-08-13 מדינת ישראל נ' אלימלך (16.3.17), פורסם בנבו, והפסיקה המפורטת שם).

...

לסיכום, טען ב"כ המאשימה כי העבירות הוכחו מעבר לכל ספק סביר וביקש להרשיע את שני הנאשמים במיוחס להם בכתב האישום.

טענה זו דינה להידחות.

בע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ, פ"ד ס(2) 120 (2005), הבהיר בית המשפט העליון כי אף על פי שהסייג בדבר "זוטי דברים" אינו מונה רשימה של מקרים הבאים בגדרו, יש להחילו בזהירות תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, והנחה כי "בבואו לבחון מעשה שנתמלאו בו כל יסודות העבירה ישאל בית המשפט את עצמו אם מעשה העבירה הצמיח מידה מזערית של סכנה לציבור". לאחר שבחנתי את כלל נסיבות ביצוע העבירות שיסודותיהן התמלאו, ואת מהות האינטרסים המוגנים לאורה של ההלכה הפסוקה, לא מצאתי יסוד לקבוע במקרה דנן התקיימותו של סייג זוטי דברים.

סוף דבר, אני מרשיעה את הנאשמים בכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.