זיכוי בגין חוסר איזון בראיות

התובעת לא עמדה, אף לא ברף הראייתי של מאזן ההסתברויות.

בממשק לענייננו, כפי שיפורט בהרחבה, ולצורך בחינת טענת הקזוז של אדמירל, קבע בית הדין לעבודה בסעיף 79 לפסק דינו כי: "הנתבעים לא הוכיחו שהתובע גנב מהם מוצרים או שוים של מוצרים למעט סך של 20,000 ש"ח בו הודה התובע ולפיכך, מכל סכום שייפסק לזכות התובע יש לקזז אך ורק את הסכום בו הודה וזאת בהיעדר הוכחה לגניבה בגובה הסכום הנטען על ידי הנתבעת. עוד יובהר, כי מאחר ומסיכומי הנתבעת לא ניתן היה להבין באם זו זנחה טענתה לעניין הקזוז ולו ביחס לסכום בו הודה התובע אזי ככל שבמסגרת הליך אחר בין הצדדים נתבע סך זה הרי שאין לקזזו בכפל". סע"ש (ת"א) 34551-06-17 עדן מנצור נ' רז הלצבנד "המחיר הנכון" (מיום 16.12.2019) בפני מותב בראשותו של כב' הש' דורון יפת.

בהמשך, טענה התובעת כי ממצאים אלו התחדדו עם קבלת חוות דעתו של המומחה שנשכר על ידי התובעת לבדיקת הנתונים, רו"ח אברהם זוהר, שמצא כי בתקופת נהולו של הנתבע את החנות נעלמו מלאים בשווי של 635,000 ₪ כולל מע"מ. התובעת טוענת כי לנוכח הודאתו של הנתבע בגניבות ולאור החסרים במלאי החנות, יש לקבוע כי הנתבע ביצע עוולת גזל ורשלנות כלפי התובעת, לפי סעיפים 35 ו- 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בעטיים הוא חב בתשלום הנזקים הכספיים הנתבעים.

בין אם מהוה קביעת בית הדין לעבודה מעשה בית דין (בשים לב להעלאת הטענה כמחלוקת, במסגרת טענת קזוז, והדיון המהותי וההכרעה בטענה זו במסגרת פסק הדין בבית הדין לעבודה) ובין אם אינה מקימה עילת השתק, הרי ששתיקת התובעת לאחר פסק הדין של בית הדין לעבודה מהבאת ראיות נוספות מהוה חסר ראייתי משמעותי מבחינתה ומותירה את בית המשפט עם אותן קביעות עובדתיות ואותו חסר ראייתי פעם נוספת.

...

לאור כל האמור, בהעדר ראיות לסתור, לא מצאתי כי פעולתו נעשתה במכוון או מתוך כוונה להיטיב עם עצמו, כשם שטוענת התובעת, ובפרט כאשר לא הובאו ראיות לכך, לרבות שמות מוסרי ההמחאות ופרטים שיאפשרו לברר זאת.

לאור כל האמור, ועל אף אפשרות לקיומו של מעשה בית דין, בשים לב לקביעות בית הדין לעבודה ובית המשפט המחוזי, מצאתי כי לגופה של התביעה יש לדחות אותה בכללותה, לאחר שלא הוכחו הנזקים הנטענים בכתב התביעה על רכיביהם השונים.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני מוצאת לדחות את התביעה ללא צו להוצאות.

הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה לפי מאזן ההסתברויות היא: "שלדעת בית המשפט – על בסיס העמדה שהוא נוקט באשר למהימנותן של הראיות שבאו בפניו, כמותן, דיותן והמשקל הראייתי שיש להעניק להן – גרסה אחת (באשר לעניין השנוי במחלוקת) מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדע מן הגרסה שכנגד." (י' קדמי על הראיות חלק רביעי (2009), 1764).

כלומר: לאחר שהתובע הוכיח כי היתקיימו בעיניינו שני הרכיבים המזכים אותו בפצוי לכאורה: הטיסה בוטלה והונפק לו כרטיס לטיסה זו, הרי שנטל הראיה מועבר לכתפי הנתבע.

לגופו של עניין מתייחס מר תקוה לתקלות הבאות שגרמו לטענתו לאיחורים בטיסות ולביטולן של הטיסות כדלקמן: הטיסה הראשונה: לשיטתו של מר תקוה (בסעיף 6 לתצהיר), הטיסה לא המריאה לדרכה כמתוכנן משקולי בטיחות, עקב חוסר איזון במערכת הדלק, כאשר בהמשך היה עוצר המראות מנתב"ג, באופן שבו לא ניתן אישור המראה.

...

בהקשר זה אבהיר כי אני מקבל לחלוטין את הקביעות בעניין קגן, במיוחד בכל הנוגע לטיסה הראשונה.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעים 1-27 פיצויים לדוגמה בסך של 1,500 ₪ לכל אחד, ולתובעים 28-29 תשלם הנתבעת פיצויים לדוגמה בסך של 3,000 ₪ לכל אחד.

באשר לשאלת ההוצאות, הרי שבנסיבות העניין אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין, בסך של 13,842 ₪, וזאת, בהתאם לתעריף המינימלי המומלץ (כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000).

לכתב התביעה צורפה תכנית טפול של ד"ר גוטמכר, הכוללת ראשית הכנה מקיפה של שיננית (כולל הקצעות), זאת לאור מצב היגייני לקוי מאוד (פלאק רב ואבנית סביב הכתרים בשתי הלסתות), ולאחר מכן - איזון סגרי (בשל חוסר מגע סגרי בחלק מהשיניים), פתיחת אמברזורות [המרווחים בין השיניים - ט.מ.], במקומות בהם הן אינן קיימות או מוּצרות, והחלפת הכתרים הזמניים בכתרי חרסינה.

ד"ר בלומנפלד קבע, כי היה על הנתבע להפנות את התובעת למומחה אחר בשלב מוקדם יותר; עם זאת זקף לזכותו את העובדה שלא ביצע את השקום הקבוע, אלא ניסה לתקן את הכתרים הזמניים, ומשלא הצליח, הפנה את התובעת לרופא מומחה אחר.

הנפקות העיקרית של אי רישום רפואי תקין היא נפקות ראייתית, כאשר לתובע נגרם נזק ראייתי בשל חוסר האפשרות להוכיח תביעתו, כולה או חלקה, עקב העדר הרישומים.

...

סיכום ביניים מכל האמור לעיל אני קובעת, כי לא הוכח שהנתבע התרשל בכך שביצע לתובעת גשרים זמניים לקויים או רשלניים; עם זאת, הוכח כי הנתבע התרשל בכך שלא קיבל מאת התובעת הסכמה מלאה מדעת לטיפולים טרם התחלתם; בכך שלא ניהל רשומה רפואית מפורטת ומלאה; בכך שלא העריך נכונה את מורכבות הטיפול, ולמעשה לא היה מקום כי יטול על עצמו מלכתחילה את הטיפול בתובעת, דבר שגרם להתארכות ולהתמשכות הטיפול; ובכך שלא דאג להבהיר לתובעת את חשיבות השמירה על היגיינת הפה ועל התייצבות במועד לביקורים שנקבעו לה. הנזק עלות הטיפולים בחוות דעתו קבע ד"ר בלומנפלד בחוות דעתו, כי על הנתבע להשיב לתובעת את הסכום ששילמה לו עבור הטיפול הזמני ואף את הסכום ששולם עבור הטיפול הקבוע אשר לא בוצע.

אין בידי לקבל קביעה זו. כאמור, לא מצאתי כי הוכח שהגשרים הזמניים שבוצעו לתובעת במרפאתו של הנתבע היו לקויים או בוצעו ברשלנות.

כן אינני מוצאת לנכון לחייב את הנתבע להשיב לתובעת את הסכום ששולם עבור הטיפול הקבוע שלא בוצע, מהסיבה שתשלום זה לא שולם: שלב השיקום הקבוע (פריט 19 בהצעת המחיר), עלותו 67,200 ₪; סד לאיזון שרירים לאחר התקנת הכתרים הקבועים (פריט 20 בהצעת המחיר), עלותו 5,000 ₪; עלות הטיפול הכוללת היא 162,670 ₪; בהפחתת שני הפריטים האמורים של השיקום הקבוע, התוצאה היא כ - 90,000 ₪.

פגם המוביל לכך שהיה בכוחה של המאשימה להביא ראיות נוספות והיא לא עשתה כן – יזקף לחובתה במאזן הראיות (וייתכן אף כי יוביל לזיכוי בשל חוסר ראייתי).

...

נקבע כי גם שיקולי מדיניות, תוך התחשבות ברצון להעניק ביטחון לציבור מפני פגיעתם של כלבים מחד גיסא והתחשבות בציבור בעלי הכלבים ושלא להכביד עליהם מאידך גיסא – מובילים למסקנה כי זו מידת הרשלנות שעל המאשימה להוכיח קיומה להוכחת יסודות העבירה [ראו סעיפים 11–26 ב-פס"ד אבנת].

במסגרת השלב השלישי של המבחן התלת-שלבי, על ההגנה להציע הסבר חלופי למסכת הראייתית כולה, כאשר "ההסבר החלופי נדרש להציע גרסה שלמה ביחס למסקנה הנשקפת מהצטברות הראיות הנסיבתיות ולא די בהסבר מזכה ביחס לכל אחת מהראיות בנפרד..., ככל שהמסקנה הלכאורית מעוגנת יותר בחומר הראיות, הן כמותית הן איכותית, כך נדרש ההסבר החלופי ליתן מענה הולם ומבוסס אף הוא למארג הראייתי" [סעיף 20 ל-ענין טל. ההדגשה במקור - זד"ל].

סוף דבר עולה מן המקובץ, כי עלה בידי המאשימה להביא ראיות ברף הנדרש לפי סעיף 158 ל-חסד"פ ובפסיקה, כי הנאשמת ביצעה, לכאורה, העבירה המיוחסת לה בכתב האישום.

לטענת המערער ביום 10.1.19 הוא אושפז בבית החולים בעקבות חוסר איזון וביום 15.1.19 הועבר לבית החולים תל השומר.

על הנימוקים לכך, עמד בית המשפט העליון בבש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרישמי (17.10.07): "זכות הגישה לערכאות הנתנת לבעל דין אינה זכות מוחלטת. כנגדה ניצב שיקול חשוב שנועד להגן על בעל-הדין שכנגד מפני חיסרון כיס, הטרדה, אובדן זמן וניצול לריק של משאבים אנושיים עקב גרירתו למשפט שנסתיים בפסק לזכותו על דרך הבטחת יכולתו לממש את גביית ההוצאות שנפסקו לטובתו. זכותו של בעל הדין שכנגד היא תמונת ראי של זכות הגישה לערכאות בפן ההפוך שלה – היא נועדה להגן עליו מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות, ולהבטיח את זכותו להוצאות לא רק להלכה, אלא גם במישור יכולת המימוש המעשי. הפקדת העירבון הכספי נועדה, איפוא, להגן על זכותו של בעל הדין הנתבע לממש את גביית ההוצאות שנפסקו לטובתו בהליך שהוגש נגדו וכשל...פטור מעירבון בהליך סרק גורם לפגיעה ישירה בבעל הדין שכנגד, הנושא לבדו בעלויותיו של הליך-הנפל. מכאן השוני במשקלים הניתנים לגורם סכויי ההליך בכל אחד מן המישורים האמורים. " בנוסף, הלכה היא שלא די בכך שהפקדת הערובה תכביד על המבקש מבחינה כלכלית, אלא עליו לפרוס תשתית ראייתית כי אין באפשרותו לגייס את סכום הערבון (בש"א 3849/11 אורי פלג נ' SOFASA Llc (22.5.11)) המבקשים לא טענו ולא פירטו אילו נסיונות עשו על מנת לגייס את הסכום הדרוש, בין אם באמצעות נטילת הלוואה ובין מבני משפחתם וסביבתם הקרובה.

...

ביחס לסיכויי ההליך, אין התייחסות לכך בבקשה, אך מעיון בהודעת הערעור ובפסק דינו המנומק והמפורט של בית משפט קמא, אני סבורה, מבלי לקבוע מסמרות ובזהירות הראויה, כי לא ניתן לקבוע שסיכויי הערעור גבוהים, ועל כן לא מתקיים גם התנאי השני.

לאור כל האמור, משלא הוכחו שני התנאים הנדרשים למתן פטור מתשלום האגרה או מהפקדת הערובה, דין הבקשה, על שני ראשיה, להידחות, וכך אני מורה.

המבקשים ישלמו את האגרה ויפקידו את הערובה לא יאוחר מיום 31.12.23, שאם לא כן יימחק הערעור.