ההלכה שנקבעה, בדעת הרוב, בעיניין אונגרפלד היא, כי על מנת שתקום אחריות פלילית בגין העלבת עובד ציבור צריכים להתקיים שני מבחנים מחמירים מצטברים: האחד, הוא מבחן תוכני, במסגרתו נידרש קיומו של ביטוי שלילי, הפוגע בליבת כבוד האדם, וכרוך בפגיעה מהותית וקשה בגרעין המוסרי-ערכי שממנו שואב עובד ציבור את מקור כוחו וסמכותו; השני, הוא מבחן הסתברותי, לפיו העבירה תחול רק מקום בו קיימת ודאות קרובה שדברי העלבון יביאו לפגיעה קשה בעובד הציבור במילוי תפקידו ובהתאם, גם בשירות הצבורי.
לפיכך, אני מזכה את הנאשם מבצוע עבירה זו.
הפרעה לעובד ציבור
עבירת הפרעה לעובד ציבור מוגדרת בסעיף 288א לחוק העונשין כך:
" העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שנה:
יוצא איפוא, כי המישטרה לא עשתה כנדרש על-מנת לזמן לעדות את הנאשם, קרוב למועד ביצוע העבירה ובאופן סביר, ולאחר שהוכרז "דרוש חקירה" ולאחר שלא הוסבר לו בגין מה הוא מעוכב (עדות החוקר אוחנה, פרו' עמ' 12, ש' 5-11), התקומם הנאשם, ומחה בכך שלא שיתף פעולה בחקירה.
...
לפיכך, הגעתי למסקנה, כי אין מקום להרשיע את הנאשם בעבירת ההפרעה אשר נסיבותיה לא הוכחו לפניי.
יוצא אפוא, כי המשטרה לא עשתה כנדרש על-מנת לזמן לעדות את הנאשם, קרוב למועד ביצוע העבירה ובאופן סביר, ולאחר שהוכרז "דרוש חקירה" ולאחר שלא הוסבר לו בגין מה הוא מעוכב (עדות החוקר אוחנה, פרו' עמ' 12, ש' 5-11), התקומם הנאשם, ומחה בכך שלא שיתף פעולה בחקירה.
מכאן, שהסברו לשתיקתו לחקירה מקובל, הגיוני וצודק, ועל-כן אין לזקוף לחובתו את שתיקתו זו.
שתי הערות לפני סיום
ההערה הראשונה היא, כי לאחר ששבתי ובחנתי את מכלול הראיות, סברתי כי התוצאה של זיכוי היא התוצאה הנכונה נוכח מארג הראיות, ובעיקר ההתרשמות מהעדויות ששמעתי וכן מן המסמכים שהוגשו, וזאת אף אילו לא הייתה מוצגת לי הקלטת האירוע.
