לדבריו, לאחר מתן הכרעת הדין ובעקבות זיכויו, יצר קשר עם ראש הקהילה אליה משתייכים א' ומשפחתו, ובתיווכו נפגש עם א' למען עשיית השלום.
אשר על כן, שוכנעתי כי בשלב קבלת ההחלטה בעיניינו של המשיב, בהנתן התשתית הראייתית הלכאורית אשר עמדה לפני גורמי התביעה לביסוס אשמתו של המשיב, ובהיתחשב במדיניות ההעמדה לדין של שוטרים, המעוגנת בהנחיה 1.16, פעלה המערערת כדין בהחלטה על הגשת כתב-אישום ומשכך, לא עומדת למשיב הגנה מן הצדק.
משכך, קבע בית-המשפט כי "..סטרה זו היא הפעלת כוח שלא כדין, אשר הנאשם בעדותו הצטער עליה ואמר לא הייתה צריכה להתרחש". על כן, הוסיף וקבע, ובלשונו, כי "...משאין חולק, גם מצידו של הנאשם, כי היה עליו להמנע מלסטור לא', הרי שניתן לקבוע כי מדובר בשימוש בכוח שלא כדין מצד הנאשם, המבססת את עבירת התקיפה". יוטעם – בית משפט קמא קבע כי המשיב סטר לא', קטין, לאחר תפיסתו, בהיותו יושב על הקרקע, תוך שימוש בכוח שלא כדין, באופן המקיים את יסודות עבירת התקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.
במכלול האמור, מקום בו קבעה הערכאה הדיונית כי המשיב ביצע את המעשה המיוחס לו בכתב-האישום, באופן המבסס את אשמתו בעבירת התקיפה, הגם שמדובר במעשה בודד, ובהיתחשב בקביעה לעיל כי לא עומדת למשיב הגנה מן הצדק- שוכנעתי, כי היה על בית-משפט קמא להרשיע את המשיב בעבירה שיוחסה לו בגין מעשה הסטירה ובכך שקבע את חפותו בדין הפלילי והורה על זיכויו מהעבירה שיוחסה לו, חרף הוכחת יסודותיה במידה הדרושה, שגה -ויש להתערב בקביעתו.
...
שנית, מסקנה זו משקפת התערבות בשיקול דעת גורמי האכיפה בהחלטה בדבר העמדה לדין פלילי או משמעתי, מקום שבו הנחיית פרקליט המדינה הנזכרת אינה נוקטת בקריטריונים ברורים וחדים בשאלת הבחירה בין מסלולים אלה.
מטעמים אלה, הרי שבנסיבותיו הקונקרטיות והייחודיות של המקרה שכאן סבורני כי "העוול שנגרם לציבור בכללותו", המשתקף בפגם שנפל בהנמקה, אינו מגיע לכדי עיוות דין ואינו מצדיק להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא, שלפיה ההליך בעניינו של המשיב לא יוסיף להתנהל ולא יסתיים בהרשעתו.
לפיכך, סבורני כי יש להורות על דחיית הערעור, בכפוף לתיקון שבפיסקה 18 לעיל.
