זיכוי בגין איומים בשל חקירה רשלנית

לפי הטענה, כאשר בוחנים את כלל תיקי החקירה שניפתחו בגין עבירת האיומים, אל מול המקרים שבהם הוגש כתב אישום, מתקבלת המסקנה, שהיחס בין כלל התיקים שניפתחו לבין אלו אשר בגינם הוגש כתב אישום הוא 85% לעומת 15%.

המאשימה הפניתה לעע"מ 7485/19 אוסיד קשקוש נגד מדינת ישראל, שם נקבע כי "אפילו היה המערער מוכיח כי לצד עשרות תיקים בהם הוגש כתב-אישום בגין מעשה מגונה בפומבי, קיימים עוד עשרות תיקים בהם לא הוגש כתב אישום או שהתיק הסתיים בהסדר מותנה, לא היה בכך כדי לקדם את טענתו לאכיפה בררנית". דיון: דוקטרינת ההגנה מן הצדק הנה כלי משפטי, במסגרת טענה מקדמית, שבאמצעותו רשאי בית-המשפט לבחון הליך פלילי המתנהל בפניו, ואם הטענה מתקבלת בית-המשפט רשאי לבטל את כתב האישום, או לזכות את הנאשם מטעמיה.

עוד נקבע כי ניתן לראות במחדלי הרשות או במעשיה הרשלניים, ורק המהותיים שבהם, משום "פגם" שיש בו כדי לפתוח את שערי המבחן התלת-שלבי שנקבע בפרשת בורוביץ': "גם במצבים אלה יש לחלק במידת האחריות שיש לייחס לרשויות – בין מקרים בהם אי העמדה לדין נבעה מרשלנותן של הרשויות לבין מקרים בהם סדרי עדיפויות, שקולי תקציב, או כוח אדם הם שהביאו לתוצאה המפלה, כמו גם מקרים בהם מאמציהן הכנים של הרשויות להביא לדין את הגורמים המעורבים לא נשאו פרי" (פסקה 65).

...

הנאשם טוען כי המידע שהתקבל במסגרת חוק חופש המידע והנתונים הסטטיסטיים העולים ממנו, מלמדים על מדיניות אכיפה עקבית לצד היעדר הנחיות ספציפיות, ואלו מבססים את המסקנה כי במקרה דנן, נעשתה אכיפה בררנית, מפלה ושרירותית.

לפי הטענה, כאשר בוחנים את כלל תיקי החקירה שנפתחו בגין עבירת האיומים, אל מול המקרים שבהם הוגש כתב אישום, מתקבלת המסקנה, שהיחס בין כלל התיקים שנפתחו לבין אלו אשר בגינם הוגש כתב אישום הוא 85% לעומת 15%.

אני מקבל טענה זו, וסבור כי בניגוד לטענת הנאשם, המאשימה לא פעלה בכדי להעצים את הרושם השלילי של בית-המשפט על הנאשם.

עשירית, כפי שציינתי לעיל, אני סבור כי במסגרת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, על בית-המשפט לרסן עצמו בהפעלת הביקורת השיפוטית וזאת משום שאין מקומו לשמש כ"תובע על".

תוצאה: מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לביטול כתב-האישום מפאת קיומה של הגנה מן הצדק.

נהפוך הוא, לו הייתה מתבצעת חקירה מעמיקה יותר סביר להניח כי התובע לא היה מזוכה מחמת הספק.

אין להצדיק דרך היתנהלות מעין זו, אולם לא מדובר בהתנהלות רשלנית המצדיקה הטלת אחריות על המדינה, וזאת מכוח המדיניות המשפטית אליה הפניתה המדינה בסיכומיה המבקשת לצמצם את המקרים בהם תוטל אחריות על המישטרה בגין חקירה רשלנית.

שימוש בכוח נגד גופו של אדם- הפסיקה מלמדת כי די בנגיעה בגופו של אדם ואף באיום של ממש כדי לקיים את היסוד הראשון.

...

סוף דבר בתביעה שכנגד בגין תקיפת התובעת שכנגד אני מחייב את הנתבע שכנגד, התובע, לשלם לתובעת שכנגד סך של 25,000 ₪.

בגין הגשת הקובלנה כנגדה אני מחייב את הנתבע שכנגד לשלם לתובעת שכנגד סך של 20,000 ₪.

אני מחייב את הנתבע שכנגד במלוא הוצאות התובעת שכנגד בגין האגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומה, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

העובדה לפיה הנאשם מודה שמדובר בשתי תלונות בגין אירועים חמורים (נ/1; ת/35) - האחת בגין כניסה של המתלונן לביתו כשלא היה בבית ביחד עם חבורת עבריינים על מנת לתקוף אותו, והשניה בגין העלאת סירטון ואיומים על חייו מצד המתלונן, אינה מתיישבת עם העובדה ש"לא זכר" אותן כלל מעל דוכן העדים במשך דקות ארוכות (עמ' 39, ש' 24-21, ש' 26; עמ' 40, ש' 7-1, ש' 20-19), ואכן אין בפיו תשובה לכך (עמ' 40, ש' 10-8).

בנקודה זו יובהר כי חרף מחדל החקירה הרשלני שביצע השוטר חנא בענין זה, כשנמנע מלתפוס או לתעד את החולצה, אני מעדיף את עדותו על פני זו של הנאשם.

הלכה פסוקה היא שלא כל מחדל חקירתי יביא, בהכרח, לזיכויו של נאשם, ויש לבחון אם המחדלים פגעו בהגנת הנאשם או גרמו לו לעיוות דין.

...

סוף דבר הנאשם, שאין חולק כי בינו לבין המתלונן סכסוך קשה ומר, ניצל הזדמנות בה התארח בשבת בבית אמו הגרה בסמוך לבית המתלונן (עמ' 40, ש' 17), הפתיע את המתלונן בדרכו לבית הכנסת ותקף אותו מאחור באמצעות אבן, כשהוא מטיח אותה בראשו מספר פעמים, גורם לו את החבלות המתוארות בכתב האישום, ונמלט מהמקום בריצה תוך שהוא לוקח עמו את האבן ומעלימה מהזירה.

עובדות אלה, מתיישבות עם עדות המתלונן וסותרות את טענת האליבי של הנאשם, כשאין בגרסת עדי התביעה מבאי בית הכנסת כדי לשנות ממסקנה זו. כאמור, גם הנחה לטובת הנאשם כי נראה בסרטון מצלמת האבטחה ברח' כנפי נשרים 2 בשעה 14:55 אין בה כדי לתמוך בגרסתו לפיה הגיע לבית הכנסת בשעה 14:45, טענה בה דבק הנאשם גם לאחר שצפה בסרטונים ובזמנים במצלמות האבטחה.

לאור כל האמור, אני מרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום וכפועל יוצא מכך בעבירה של פציעה כשהעבריין מזויין, בניגוד לסעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

אישר כי לא בדק האם הוצבו מצלמות במקום, חקר אותו באזהרה בגין עבירת איומים בהתבסס על תלונת המתלונן והעיד כי אין לפרמדיק כל סמכות להורות על עיכוב.

במצב דברים זה, כאשר הנטל המוטל על כתפי המאשימה הוא להוכחת אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, הרי שלנוכח המתואר לעיל, לא מצאתי כי המאשימה עמדה בנטל זה ולכן אני מורה על זיכויו של הנאשם מחמת הספק ככל שהדבר נוגע לעבירת האיומים שיוחסה לו בכתב האישום.

על מנת שהנאשם יורשע בעבירה זו על המאשימה להוכיח כי הנאשם "נהג ברכב", ושהתנהגותו הייתה "בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה לסכן חיי אדם או כדי לגרום לו חבלה". לאחר שבחנתי את הראיות שתוארו לעיל, הגעתי למסקנה כי המאשימה עמדה בנטל זה. נתתי אמון בדברי העדים שתיארו כי הנאשם עזב את המקום במהירות תוך נסיעה לאחור כשחלק מרכבו על המדרכה, זאת בעת שבמקום נמצאים רכבים רבים וכן הולכי רגל.

...

הנאשם עצמו תיאר את תור המכוניות הגדול שהיה שם. הנאשם עצמו אף טען כי ניסה להימנע מלפגוע ברכבים נוספים שהיו שם. איני מקבל את גרסתו כי במקום לא היו כלל הולכי רגל.

כאמור לעיל, מול עדותם של שני העדים שאין להם כל היכרות מוקדמת עם הנאשם, עומדת עדותו המתפתלת של הנאשם, אשר לא טרח להביא להגנתו את שני הנוסעים שהיו עמו ברכב ומוכרים לו. לנוכח האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת אשמתו של הנאשם בנוגע לעברה זו ואני מרשיע אותו בביצוע עבירה של נהיגה פוחזת של רכב, בהתאם לסעיף 338 (א) (1) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977.

אשר על כן, איני מקבל טענה זו. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מביצוע עבירת איומים.

רקע ועיקרי הכרעת הדין כמפורט בהכרעת הדין, הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בבצוע עבירת האזנת סתר לפי סעיף 2(א)(ב)(ג) לחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979 (להלן: חוק האזנות סתר), איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), והדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.

עוד נקבע כי מהאופי שייחס הנאשם עצמו לשיחה, כמעידה על מערכת יחסים אינטימית בין המתלוננת לאחר בעודה נשואה ואם לילדים, לצד דבריו לפיהם הוא שוקל לפרסמה בפייסבוק, ניתן ללמוד כי הנאשם היה מודע היטב לכך שיש בדבריו משום איום, וכי היתקיים אצלו היסוד הנפשי מסוג כוונה הנידרש לשם הרשעה בעבירה.

לצד זאת הבהרתי ביחס ליתר טענות הסניגור כנגד היתנהלות מח"ש, כי חרף תחושותיו הקשות של הנאשם, אינני מוצאת שיש להגדיר את החקירה כ"חקירה רשלנית" או לקבוע שמח"ש לא ניסתה להגיע לחקר האמת.

תמצית טיעוני ההגנה לעונש ב"כ הנאשם הדגישה בטיעוניה את זיכויו של הנאשם מהאשום השלישי וכי לגבי 4 מתוך 6 האמרות שיוחסו לו כהדחה בחקירה נקבע כי אין מקום להרשיעו.

...

מתחם הענישה נסיבות ביצוע העבירות והערכים המוגנים נדונו לעיל, ומסקנתי היא כאמור כי הנאשם פגע פגיעה לא מבוטלת בערכים המוגנים במעשיו, גם אם אין המדובר בפגיעה ברף הגבוה ביותר.

כלל המפורט לעיל מוביל למסקנה הברורה לפיה נכון למקם את עונשו של הנאשם בתחתית מתחם הענישה שנקבע, גם אם להתרשמותי וחרף נטילת האחריות המסוימת על ידו, לא גילה חרטה והפנמה מלאה או אמפתיה כלפי המתלוננת – וכך אני מורה.

סוף דבר, על יסוד כלל הנימוקים שלעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: של"צ בהיקף של 300 שעות לפי תוכנית של"צ שיגיש שירות המבחן לאישורי תוך 30 יום ובפיקוחו.