בגין מעשים אלה, מייחס כתב האישום למבקש עבירות של קשירת קשר לבצוע פשע, זיוף מיסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, ניסיון לקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה ואיומים.
בחלוף הזמן, הוקלו תנאי שיחרורו של המבקש:
כך, ביום 27.10.2015 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים ולפיה הותר למבקש לצאת לעבודה במשרדי חברת "עיסא ערטול" העוסקת בממכר מוצרי מזון בנצרת עילית, בימים ב' – שבת, בין השעות 08:00 ו- 17:30;
ביום 11.7.2016 נדחתה בקשתו של המבקש לעיון חוזר, במסגרתה הוא ביקש לאפשר לו לשהות מחוץ לביתו ללא הגבלה בשעות היממה ולעסוק בעריכת דין.
זאת, בשל חומרת המעשים ומהות המעשים המיוחסים למבקש, שהנם בלב ליבו של מיקצוע עריכת הדין, וביניהם עבירות של זיוף יפויי כוח ותצהירים, הדחת עדים וסחיטה באיומים, עבירות הנוגעות באופן מובהק בחשש לשיבוש הליכי המשפט.
בכל הנוגע לתנאי מעצר הבית - ועל כך אף המשיבה איננה חולקת, חלוף הזמן הניכר מצדיק הקלה בתנאים החלים על המבקש וזאת בהיתחשב בחומרת העבירות המיוחסות לו ומידת מסוכנותו, אל מול עמידתו בתנאי חלופת המעצר ונסיבותיו האישיות ובהיתחשב בכך שפרשת התביעה מצויה בישורת האחרונה, באופן המקהה מן החשש לשיבוש הליכי המשפט בעת הזו.
...
בעניין זה סבורני כי חלוף הזמן, כשלעצמו, אין בו כדי להצדיק עיון חוזר באיסור זה.
ראשית, יש להזכיר כי בעניינו של המבקש נקבע בבית המשפט העליון, ברחל בתך הקטנה, כי קיימת הצדקה לאסור על המבקש לעסוק בעריכת דין עד תום ההליכים (בש"פ 5319/15, החלטה מיום 16.8.2015).
כך נקבע בפסקה 8 באותה החלטה:
"... גם אם בעקבות הימשכות ההליכים יהיה מקום לשוב ולשקול את תנאי מעצר הבית המלא של העורר, דומני כי ההחלטה שלא לאפשר לו לשוב לעיסוקו כעורך דין עד תום ההליכים היא החלטה ראויה ונכונה. זאת בהינתן האישומים המיוחסים לו, אשר להם זיקה ישירה לעיסוקו זה וכן בהינתן הראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעתו בהם...".
חלוף הזמן לא שינה ממסקנה זו, חרף הפגיעה בחופש העיסוק של המבקש.
נוכח זיקה מובהקת וישירה זו, בין העיסוק בעריכת דין לעבירות המיוחסות למבקש, אין מקום גם להיעתר לבקשתו החלופית של המבקש, לעסוק בתחומים שאינם כרוכים בעסקאות במקרקעין, הגבלה שקשה יהיה לאוכפה באופן שיבטיח שלא יישנו עבירות דומות.
