זיוף חתימה של רופא התחזות לרופא על ידי אדם מתחזה

רקע הנאשם הורשע בהתאם להודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירות כדלקמן: סיוע לזיוף מיסמך, לפי סעיף 418 אמצע יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").

החומרה המרכזית במעשיו של הנאשם הנה כי הוא נטל 9 תעודות זהות ישראליות אשר שייכות לבני משפחתו ומסר אותן לתושבי שטחים אשר זייפו אותן על ידי החלפת התמונות.

בחינת מדיניות הענישה הנוהגת מעלה כי במקרים בהם הורשעו נאשמים בעבירות דומות הוטלו על נאשמים עונשים במנעד רחב כמפורט להלן: ברע"פ 2164/07 לוי נ' מדינת ישראל (11.3.07), נדחתה בקשת רשות ערעור של נאשם אשר הורשע בעבירות זיוף דרכון, שימוש במסמך מזויף והתחזות לאחר.

הנאשם זייף את חתימתה של רעייתו על גבי 14 שיקים, בסך של 16,000 ₪ כל אחד, לשם השבת חובות אליהם נקלע.

הנאשם, רופא במקצועו, זייף רשומות רפואיות של מטופליו ללא ידיעתם, ובהסתמך על מצג השוא שילמה קופת החולים לנאשם סך כולל של כ- 217,000 ₪.

...

באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש לגזור על הנאשם עונש שירות לתועלת הציבור, לצד מאסר על תנאי וקנס.

סבורני כי הצדק עם ב"כ הנאשם באשר לטענה לפיה המלצת שירות המבחן התייחסה לכתב האישום לפני התיקון ושעה שעוד כלל את עבירות הסעת והעסקת שב"ח. משנמחקו עבירות אלו מכתב האישום, סבורני כי הענישה שהומלצה על ידי שירות המבחן אינה הולמת עוד את נסיבות המקרה.

סוף דבר אשר על-כן, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 250 שעות שירות לתועלת הציבור על פי תוכנית שיגבש שירות המבחן.

מדברי המרואיין (העותר) נרשם כך: "אני עובד עפ"י הנהלים ותורם מכל המיטב באופן מקצועי, מנסה להיות מובן וישר. לאחרונה אני נותן מענה ל-3 מחוזות שהדבר מכביד עליי שלפעמים גורם לי לעומס בעבודה שנובע ממני (כך במקור – א.ר.ב) לתגובות לא ראציונליות" (ר' נספח 12 לכתב התשובה מטעם המשיב).

אין בידי לקבל את טענת העותר לפיה התקרית מחודש יוני 2018, בגדרה נטען כי מנהל המרפאה מילא מחדש טבלה אשר הייתה חתומה על ידי העותר ושיבץ בה מוזמנים חדשים לצילומים תוך עשיית שימוש בשמו ובחתימתו של העותר ללא רשות, היא שהובילה לאי-הארכת העסקתו.

יחד עם זאת, מבלי להקל ראש באמירות החמורות מצד מנהל המרפאה, יש לציין כי הטבלה שנטען כי זויפה חתימת העותר על גביה על ידי אחראי המרפאה, נשלחה אל העותר (ר' נספח 10 לעתירה, דוא"ל מאת אחראי המרפאה אל העותר מיום 13.6.2018).

בנוסף, במכתבה של רע"ן הבטיחות מיום 23.10.18, השיבה לעותר, כי: "אכן לא היה צריך לעשות העתק הדבק ולהשתמש בחתימתך אבל נראה לי שהמטרה הייתה כנה בעינייני עבוד [צ"ל "עבודה" – א.ר.ב] וללא כוונת היתחזות.

לעתירה צורפה התכתבות דוא"ל (נספח 11 לעתירה) שנשלחה ביום 4.7.2018 על ידי ד"ר רמי פרנקל, רופא מחוז מרכז, במסגרתה ביקש מד"ר לי אל מדר לזמן את העותר לראיון אזהרה בשל טענותיו לגבי תיפקודו הלא מקצועי של העותר.

...

עם זאת, לא שוכנעתי כי החלטת המשיב הושפעה משיקולים שאינם ענייניים, או מכך שהעותר הצביע על ליקויים ואי-סדרים.

אני סבורה כי ההחלטה שלא להאריך את העסקת המשיב בידי שירות בתי הסוהר התקבלה משיקולים של המשיב הנוגעים למידת התאמתו של העותר לשירות אצל המשיב ואינה חורגת ממתחם הסבירות.

לנוכח כל האמור, העתירה נדחית.

ההרדמה האפידורלית לטענת התובעת, ההרדמה הייתה רשלנית, לא נעשתה על ידי מומחה להרדמה, נעשתה על ידי רופא שלא ישן 22 שעות; מיקום ההרדמה היה שגוי; כמות חומר ההרדמה לא הייתה נכונה וחומר חיטוי חדר לתעלת חוט השידרה.

נתבע 2, הרופא המרדים, הצהיר כי עם הגיעו לחדר לידה הסביר לתובעת על פעולת ההרדמה האפידורלית לרבות הסכויים והסיכונים הכרוכים בבצוע הפעולה והתובעת חתמה על טופס הסכמה (סעיף 13 לתצהיר).

מאפיינים אלו מובילים למסקנה שהפגיעה בתובעת קרתה עקב רשלנות רפואית של הרופא המרדים.

טענת התובעת כי הרשומה הרפואית זויפה, שונתה או תוקנה וכי המסמכים אינם אותנטיים או חסרים לא הוכחה.

הוא גם העיד שהאפשרות שהתובעת מתחזה עלתה על ידי המטפלים בבית החולים הדסה עין כרם שם נרשם שחוסר התיפקוד לא מוסבר על ידי מצבי הרוח (עמ' 183 לפרוטוקול).

...

סוף דבר אני מקבלת את התביעה נגד נתבעים 1- 2.

אני דוחה את התביעה נגד נתבעת 3.

התובעת תשלם לנתבעת 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

בסיכומיה טענה המתנגדת, כי עיקר היתנגדותה נשענת על הטענה שהצוואה שהוצגה לא נושאת את חתימתו של אביה המנוח כלל, החתימה הנחזית להיות חתימתו שונה מכל חתימה שהיא מכירה וגם מהחתימות על הצוואות האחרות ולפיכך לא ברור האם טביעת האצבע היא בכלל של האב ולטענתה הצוואה נחתמה ע"י אדם אחר שהתחזה למנוח.

" לאחר בחינת טענות המתנגדת בדבר זיוף חתימה של המנוח ולאחר שמיעת עדי הצוואה, ובחינת חוות דעת המומחיות שהוגשו, ושמיעת חקירתה של המומחית מטעם המתנגדת – אני דוחה מכל וכל את טענת הזיוף ושב וקובע כי לא היה כלל מקום וצורך להצטייד בחוות דעת להשוואת כתבי יד. בית משפט זה השתכנע הרבה מעבר למאזן הסתברויות ולמעשה בדרגה של מעל ספק סביר כי הצוואה הנדונה נחתמה על ידי המנוח.

(661 ( הורן הולצברג נ' אביבה מירז, פ"ד סב( כשרות המנוח לצוות: המנוח ערך צוואה ביום 04/11/2010 באמצעות עוה"ד א.ס. עוה"ד שערך את הצוואה העיד בפני ביהמ"ש, עדותו היתה אמינה ביותר בעיני בית המשפט; לדבריו לאחר הפגישה הראשונה הסביר למנוח כי עליו להצטייד באישור של רופא, וכך עשה המנוח והגיע לפגישה השנייה מצוייד באישור רופא, המנוח הגיע לדבריו לבדו מספר פעמים :( והוא זה שגם שילם את שכר הטירחה, (פרוטוקול 18/06/2018 "ת.

...

גם הטענות בדבר הקשר ההדוק עם הנתבעת והעובדה כי הנתבעת היא זו שהסיעה אותו לפגישות עם עו"ד ולבדיקת הרופא, לא הביאוני למסקנה כי הנתבעת השפיעה על דעתו של המנוח לשינוי המוטבים בצוואה או נישולה מעזבונו.

לאור האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את מכלול הראיות והעדויות שנשמעו בפני שוכנעתי כי המשיבה לא היתה מעורבת בעריכת הצוואה ולא הפעילה השפעה בלתי הוגנת על המנוח, כמו גם לא התרשמתי כי המנוח סבל ממצוקה שכלית כזו שלא היה מודע למעשיו.

לאחר ששוכנעתי לחלוטין כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי של המנוח, הנני דוחה את ההתנגדות על כל חלקיה ומרכיביה וטענותיה וקובע כי צו קיום הצוואה יעמוד בעינו.

בפירסום העשירי, מיום 22.7.2016, נכתב כי נגד ארבעה, ובניהם התובע, הצטברו "עדויות וראיות רבות מצד רופאי שיניים ערבים", אשר הועברו למשטרת ישראל על ידי עו"ד ענבוסי, "משום שעלה מהם חשד לבצוע עבירות פליליות, אשר כוללות בין היתר: שדול לעדות שקר, זיוף תעודות, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, היתחזות, בידוי ראיות, שבוש מהלכי משפט, האזנות סתר וכו'". על מנת להוכיח "אמת דברתי" לגבי פרסומים אלו היה על הנתבע, ראשית, להציג את אותן "עדויות" של רופאי שיניים נגד התובעים אשר "הצטברו" – אך הוא לא עשה כן. שנית, בנוגע לתלונה במישטרה, היה על הנתבע להראות כי אכן הוגשה תלונה נגד התובעים לגבי כל סדרת העבירות החמורות המפורטות בשני הפרסומים.

התובעים, מנגד, טוענים כי התצהיר שבמחלוקת, שהוכן על ידי בא כוחם, נשלח לד"ר עתאמנה עם בקשה לעבור עליו ולתקן תיקונים, ככל שיהא צורך, ובמענה – השיב ד"ר עתאמנה במייל חוזר, ולא רק שהוא מאשר את תוכנו של התצהיר שבמחלוקת באופן עיקרוני, אלא ביקש לשנות את הפסקה האחרונה של תצהיר זה, אשר אף היא כוללת טענות אישיות נגד הנתבע, ואף כתב באותו מייל כי "כך יהיו דברי ב-100% דיוק". בכל אופן, מוסכם כי התצהיר שבמחלוקת מטעם ד"ר עתאמנה, מעולם לא נחתם.

...

לכן, לא אוכל לומר שהוכח שניתן ליישם סעיף זה בתביעה הנוכחית (וראו למסקנה דומה את ת"א (מחוזי ת"א) 31777-07-12 כהן נ' אזולאי, פסקה 23 (30.3.2015) ואת ת"א (שלום חי') 49160-12-10 גואטה נ' ביטון, פסקה 25 (9.8.2015)).

לגבי סעיף 3 – לא שוכנעתי שהוכחו יסודותיו של סעיף זה שכן לא בהכרח ניתן לראות בפרסומים ככאלו שנועדו "להכביד" על העסק של התובעים באופן שאליו מתייחס סעיף זה. בכל אופן, ואף אם היו מתקיימות העוולות לפי סעיפים 2 או 3, הרי שיש טעם של ממש בטענת ההגנה לגבי משמעותו של סעיף 12.

נוכח כל האמור מעלה במצטבר, אין צורך לדון בהוראות פקודת הנזיקין, במיוחד במקרה בו ההפניה היא לעוולות הסל, כגון עוולת הפרת החובה החקוקה כאשר הוגשה גם תביעה פרטנית לגבי כל העוולות הפרטיקולריות.