העותרת היא חברה העוסקת בייצוא, ייבוא ומסחר בברזל ובמוצריו, והיא גם הבעלים של מפעל לייצור מוצרי ברזל ורשתות.
סעיף 2 לצו קובע-לצד הסדרתו של עניין הייבוא-גם הגבלות כמפורט בו על הגשת רשמון כדי להתיר לפיקוח רשות המכס, על התרת הרשמון ועל המכר ועל ההעברה בדרך כלשהי לסוחר, לקבלן או ליצרן, של הבעלות או החזקה של מוטות, גלילים או תיל כמוגדר בצו.
כאן המקום להזכיר את תשובתם של המשיבים באשר למניעים שהניעו אותם להוציא את הצוו, כמובא בתצהיר התשובה של סגן מנהל חטיבת המתכת, החשמל והאלקטרוניקה במשרד המסחר והתעשייה:
"משרדנו גרס כי הפלדה הנ"ל איננה תקנית, איננה ראויה לבנין ואין בחוות דעת אישית של מהנדס זה או אחר כדי לאפשר שימוש בברזל שאינו עומד בתקן לצורך בנין. יחד עם זאת נבדק הנושא שוב ומשרדנו בקש את חוות דעתו של אינג'ינר ד"ר אוריאל הרמל, המשמש יו"ר אגודת האינג'ינרים והארכטיקטים בישראל. עותק מחוות דעתו של ד"ר הרמל מצורף לתצהירי זה ומסומן כנספח,ט'.
משהסתבר כי למרות הפקוח על יבוא ברזל ועל ייצורו בארץ מצויות בשוק כמויות גדולות יחסית של ברזל הנמכר כברזל לבנין, אף כי אינו מתאים לתקנים וכי יש חשש שכמויות נוספות של ברזל תיובאנה לארץ וכדי למנוע הישנות מקרם של עקיפת הצורך ברשיון יבוא ע"י סווג הברזל כפרט מכס שאינו מחייב רשיון יבוא וכמו כן בכדי לוודא כי ברזל המיועד לבנין יעמוד בדרישות התקן, התקין שר התעשיה והמסחר ביום 28.6.82 את צו הפקוח על מצרכים ושרותים (מוטות, גלילים ותיל מברזל ופלדה).
הרשות האמורה היא הנושאת באחריות לתחום עליו היא מופקדת, ועל-כן לא ניתן לכפות עליה לפעול לפי חוות-דעתם המקצועית של מומחי העותרת דוקא, אם מומחיה שלה גורסים היפוכו של דבר, ואם לא ניתן לגלות בדבריהם, כאמור לעיל, מומים מן הסוג המצדיק התערבותו של בית-משפט זה.
לבסוף, לא יהיה זה מיותר לשוב ולהזכיר, כי תוך כדי הדיון לפנינו התברר, שהמחלוקת בין הצדדים שלפנינו הצטמצמה, למעשה, לשאלה, מה ייעשה בכמות מוגבלת יחסית (בהשוואה לכמויות בהן דנה העתירה) של ברזל, וכי יש נכונות מצד המשיבים לשחרר את הטובין על-פי דיני המכס, ובלבד שיובטח, שהמצרך האמור לא ישמש למטרות בנייה, היינו, כל שהמשיבים מבקשים להבטיח הוא שלא תסוכל המטרה, למענה הותקן הצוו.
...
אולם סבורני, כי ההתייחסות למשמעותה של הגדרת התיבה "ייבוא" אינה דרושה כלל במקרה שלפנינו, כי אינה מקובלת עלי הטענה, כאילו חובק האמור בחיקוק אך ורק מצרכים כמוגדר בצו, שיובאו לישראל אחרי תחילת תוקפו, טענה שלפיה משמש מעשה הייבוא כמעין מועד מכריע, החוצץ בין מצרכים, עליהם ניתן להחיל הוראותיו של הצו, לבין אלו, שלגביהם אין כוח וסמכות כאמור.
לא שוכנעתי, כי הצו לוקה בחוסר סבירות קיצוני, כפי שעניין זה נתפרש בבג"צ 156/75 או בבג"צ 653/79.
כאשר חוות-דעת מומחה, עליה סומכות הרשויות המופקדות על ביצועו של חוק, אינה מופרכת אלא סבירה ומבוססת על פניה, לא יתערב בית המשפט בפעולתה של רשות מינהלית, המבקשת להסתמך על חוות-דעת של מומחה המקובלת עליה.
