זיהום נחל כתוצאה מפעילות אתר לסילוק פסולת

החל מחודש מאי 2012 או ממועד סמוך אחר (שאינו ידוע למשיבה) ועד לחודש ינואר 2014 ניהלו המערערים את האתר, מבלי שבידם רישיון עסק או היתר זמני להפעלת אתר לסילוק פסולת ו/או תחנת מעבר לפסולת, וללא התשתיות המתאימות, ותוך יצירת מפגעים סביבתיים, ליכלוך רשות הרבים וחשש לזיהום מקורות מים עיליים ותחתיים.

תוצאות הדיגומים הראו כי בשפכים יש אינדיקאציה לנוכחות של פתוגנים העלולים להגיע למי התהום ולזהמם וכן עלולים ליצור סיכון במקרה של חשיפה ישירה של אנשים לשפכים, וזאת בנוסף לעומס האורגני שבשפכים הצפוי לגרום לריחות צחנה; בדגימה נוספת שנלקחה נימצאו ממצאים המעידים על המצאותם של מזהמים.

בשל מיקומו של האתר וסמיכותו למעיינות, גובר החשש לזיהום של מי התהום מניקוז לא מבוקר וכן קיים חשש לזיהום מי נחל הברקן.

...

לאחר שבחן את מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים, כמו גם את נסיבות ביצוע העבירות על ידי המערערים, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי מתחם העונש ההולם בעניינה של המערערת 1 הוא קנס כספי הנע מסכום של 100,000 ₪ ועד לסכום של 300,000 ₪, התחייבות להימנע מהעבירה הנעה בין 150,000 ₪ ל-300,000 ש"ח וכן צו סגירה.

בסיכומו של דבר, ציין בית משפט קמא כי יש להעמיד את עונשם של המערערים במדרג הבינוני של מתחם העונש ההולם שנקבע על ידו ביחס לכל אחד מהמערערים והשית את העונשים המפורטים בסעיף 2 לעיל.

לסיכום, ומבלי להקל ראש בחומרת העבירות, עותרים המערערים כי בית המשפט יקבל את הערעור ויורה על ביטול העונשים שהושתו בגזר הדין, בעיקר החיובים הכספיים.

הנאשמת הורשעה בשני אישומים בעבירות של זהום מים (ריבוי עבירות), אי נקיטת אמצעים למניעת זהום אוויר וריח בלתי סבירים מאתר לסילוק פסולת (ריבוי עבירות), גרימת זהום אוויר חזק או בלתי סביר (ריבוי עבירות), גרימת ריח בלתי סביר (ריבוי עבירות) והשלכת פסולת גושית ופסולת ביניין ולכלוך רשות הרבים (ריבוי עבירות).

כמו כן, אתר פסולת הופעל בצורה לקויה , הושלכה פסולת בכמות רבה שלא כדין וארעו בו גם שרפות שגרמו מעבר לעצם לזיהום הסביבתי כתוצאה מהשלכת הפסולת, גם למפגעי זהום אויר וריח.

ראיות לעונש מטעם התביעה הוגש פסק דין בעיניינה של הנאשמת בע"פ 421/02 משנת 2002 במסגרתו נדחה ערעורה על גזר הדין שניתן כנגדה בגין זהום מים על ידי הזרמת שפכים לנחל חרוד ונגזרו עליה קנס בסך 200,000 ₪ לצד התחייבות כספית.

...

כך או כך, נוכח בחירות שעשתה הנאשמת בעבר, סדרי העדיפויות שקבעה והתרשלותה בביצוע פעולות אחרות שהיו חיוניות לשמירה על איכות הסביבה, אין מנוס מענישה ממשית, שתבטיח שינוי בהתנהלותה של הנאשמת בעתיד.

בסיכומו של דבר, בהתחשב בנסיבות כפי שפורטו לעיל, סבורני כי יש לגזור את דינה של הנאשמת בתוך מתחם העונש, ברף הגבוה אך לא בתקרתו.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשמת עונשים כדלקמן: קנס בסך 275,000 ₪ .

בכתב האישום ייחסה המשיבה לעוררים ולאחרים ביצוע עבירות של ניהול עסק טעון רשוי ללא רישיון עסק, הפעלת אתר לסילוק פסולת שלא כדין (לרבות אי נקיטת אמצעים וללא התשתיות הדרושות), הפעלת תחנת מעבר לפסולת שלא כדין, אי תשלום היטל הטמנה , הפרת תנאים ברישיון עסק, גרימת זהום אוויר בלתי סביר והשלכת פסול ברשות הרבים בנסיבות מחמירות.

בנוסף למשיבה 1 הרשעה בזיהום נחל צין באותן עבירות שיוחסו לה בכתב אישום זה וכמו כן מיתנהל נגדה הליך בגין עבירות דומות בבית משפט השלום בבאר שבע (כאשר בהליך הנ"ל נתפסו כלים ושוחררו על ידי בית המשפט מבלי שתהיה בתפיסה הרתעה של העוררות) ב"כ המשיבה היפנתה לפסיקה בה נקבע כי יש לתפוס כלים ששוחררו בעבר ונתפסו שוב, עד תום ההליכים, בעבירות של השלכת פסולת ממשאיות.

ב"כ המשיבה גם היפנתה להוראות סעיף 13 לחוק שמירת הניקיון, לפיו רשאי בית המשפט להטיל בגין עבירות שכתוצאה מהן צמחה טובת הנאה- קנס בגובה טובת ההנאה וכי העוררות הפיקו טובת הנאה בהקף של מיליוני ₪.

...

טענה דומה נדחתה גם בע"פ 8664/19 ‏ ‏ מוחמד בכר נ' מדינת ישראל(8.3.20): "באשר לחילוט הרכב. צודקת המשיבה כי המבחן לעניין זה הוא מבחן הזיקה בין העבירה לבין הרכב (ע"פ 1000/15 אבו אלחווה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (3.7.2015)). בהתאם לכך, בית המשפט מורה לא פעם על חילוט כלי רכב במסגרת הטלת עונשים על עבריינים שביצעו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (וראו: ע"פ 8970/15 עיסא נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.11.2016); ע"פ 8547/15 מדינת ישראל נ' מחאג'נה [פורסם בנבו] (5.6.2016)). מקרה זה נכנס יפה אל תוך גדרם של מקרים בהם קיימת זיקה בין העבירה לבין הרכב, שכן העבירה עצמה בוצעה בעזרתו. כמו כן, איני רואה חוסר מידתיות בין שווי הרכב לבין העונש הכספי בדמות קנס שהיה ניתן להטיל על המערער. זאת ועוד, ישנן רגליים מוצקות לסברה, כי חילוט כלי רכב לאחר ביצוע עבירת תעבורה קשה, אף אם הרכב יקר ערך (שלא כבמקרה זה), יחזק את ההרתעה כלפי עבריינים פוטנציאליים לעתיד לבוא". לפיכך, אני מורה על דחיית ערעור העוררות.

באשר לערעור המשיבה, אני מקבלת את הטענה כי ככל שיש לאפשר לעוררות לשחרר את התפוסים, יש להוסיף תנאי לפיו עם שחרור התפוסים יציגו העוררות בפני המשיבה פוליסת ביטוח רכוש, לפיה יבוטחו כל התפוסים בשווי שנקבע בחוות דעת השמאי מטעם העוררות, כאשר המשיבה תהיה המוטב על פי הפוליסה, בכל מקרה של נזק או אובדן התפוסים.

בנוסף, על מנת לאפשר לעוררות לשחרר חלק מהתפוסים, אני מורה כי העוררות יהיו רשאיות לשחרר אחד או יותר מהתפוסים, לפי בחירתן, בכפוף למילוי כל תנאי השחרור שנקבעו בהחלטת בימ"ש קמא + תנאי הביטוח כאמור לעיל, ולרבות הפקדה במזומן או ערבות בנקאית בשווי מחצית התפוס אותו היא מבקשת לשחרר.

ביום 5.5.2021, בעיצומם של דיוני ההוכחות, חזרה בה המשיבה מכפירתה, ובמסגרת הסדר דיוני שכלל את תיקון שני כתבי האישום, הודתה בבצוע העבירות הבאות: בת"פ 18587-02-19 - הפעלת תחנת מעבר שלא כדין, לפי סעיפים 14 ו- 10 לחוק רשוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רשוי עסקים) ביחד עם תקנות 2(1), 2(5), 2(6), 2(7), 5(2), 6(1), 6(2), לתקנות רשוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), תשנ"ח-1998 (להלן: תקנות רשוי עסקים) (עבירה נמשכת); אי נקיטה באמצעים, לפי תקנות 12, 3 ו-4 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת זהום אוויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת)- תש"ן- 1990 (להלן: תקנות למניעת מפגעים) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין) (עבירה נמשכת); גרימת זהום אויר בלתי סביר, לפי סעיף 63(א)(1), 63(ה) ו-3(א) לחוק אויר נקי, תשס"ח -2008 (להלן: חוק אויר נקי) ותקנה 2 לתקנות למניעת מפגעים ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין (ריבוי עבירות); גרימת ריח חזק או בלתי סביר, לפי סעיפים 11(א) (1) ו- (3) לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961 (להלן: חוק למניעת מפגעים) ביחד עם תקנה 2 לתקנות למניעת מפגעים (ריבוי עבירות); זהום מים, לפי סעיפים 20כא(א) ו- 20ב לחוק המים, התשי"ט – 1959 (להלן: חוק המים) (ריבוי עבירות); השלכת פסולת ופסולת גושית ולכלוך רשות הרבים, לפי סעיפים 2, 4, 13(ב)(1) ו- 13(ג)(1א)(א) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד – 1984 (להלן: חוק שמירת הניקיון) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין (ריבוי עבירות).

בין היתר זרמו תשטיפים אל מחוץ לשטח התחנה לרשות הרבים; נמצאה חריגה גבוהה מערכי הסף המאושרים להזרמה למערכות ביוב מרכזיות; ב-7 מועדים שונים ארעו בתחנת המעבר שרפות שנמשכו מספר ימים, לרבות של פסולת גושית ופלסטיק, שגרמו לזיהום אויר חזק, כאשר המשיבה המשיכה להשליך פסולת נוספת ולהפעיל את תחנת המעבר בנגוד להנחיות שקבלה מהמשרד לאיכות הסביבה; באחת הפעמים זרמו תשטיפים עם ריכוזי מזהמים גבוהים אל נחל רעננה, התערבבו במי קולחין ומשם זרמו אל מורד נחל פולג עד חיבור נחל דרור; במועדים אחרים זרמו תשטפים לנחל פולג; עוד עולה שבעקבות הממצאים הוצא למשיבה ולנאשמים אחרים בתאריך 20.1.2016 מכתב התראה, אולם גם לאחר מועד זה נימצאו ליקויים סביבתיים חמורים ב- 14 מועדים נוספים.

הקושי באכיפת חוקים אלו (למשל במקרים של השלכת פסולת ברשות הרבים), התוצאות ההרסניות הנגרמות לטבע, לסביבה ולבני אדם כתוצאה של הפרתם, שלא תמיד נראות לעין (למשל במקרה של זהום אויר) כאשר לא אחת מדובר בנזק בלתי הפיך, מחייבים אכיפה מתמדת וענישה בלתי מיתפשרת כנגד נאשמים בעבירות אלו.

...

גישה סלחנית בדמות ביטול ההרשעה בכתבי האישום המאוחרים יותר תפגע בעקרון ההרתעה באופן אנוש, והיא עלולה להוות תמריץ שלילי לתאגידים אחרים שימנעו מלנקוט באמצעים אפקטיביים למניעת הישנות עבירות מסוג זה. עוד מצאתי להעיר כי אינני מקבל את הדרך בה הילך בית משפט קמא בנסותו ליישב בין העדר היכולת להטיל קנס כספי בשל ביטול ההרשעה אל מול הצורך לקנוס את המשיבה באופן משמעותי.

סוף דבר נוכח כל האמור, אציע לחבריי לקבל את הערעור.

עמדה זו מתבקשת הן בשל הצורך להרתיע את המשיבה, שכאמור מורשעת בביצוע עבירות מסוג זה שלא בפעם הראשונה, והן לאחר שנמצא כי המשיבה עברה על החוק בתקופה בה עמדה בתוקף התחייבות קודמת [ראו והשוו: עניין אלבז].

בכתב האישום נטען עוד, כי בתהליך היצור מושקות ערימות הזבל וכתוצאה מכך ומימי הגשמים בחורף, נוצרו תשטיפים מזוהמים, אשר חלחלו לקרקע וכן נשפכו וזרמו בנגר עילי במדרון עד לכביש 90, ומשם לנחל עיון, הצמוד לו. על פי כתב האישום, בעשותו כן, לא נמנע המערער מפעולות הגורמות או עלולות לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, של מימי נחל עיון וכן לזיהום מי התהום שהינם מקור מים, כמשמעותו בחוק המים, וכן השליך והזרים לתוך מקור המים או בקרבתו חומרים נוזליים, מוצקים או גזיים וכן הניח אותם בו או בקירבתו.

על נאשמים שניהלו אתר לסילוק פסולת בין השנים 1999-2002, תוך פגיעה באיכות האויר, עבירות על חוק המים והפעלת עסק ללא רישיון, וניהלו את משפטם עד תום, הוטלו קנסות שנעו בין 1,000 ₪ ל-15,000 ₪ (פ' 3217/01, (בית משפט השלום בירושלים), מ"י נ. האגודה השיתופית שדות מיכה ואח', (גזר הדין ניתן ביום 10/02/04).

נאשמים שהפעילו אתר פסולת פיראטי בבקעת בית נטופה, ללא בידוד מן הקרקע וללא סידור לאיסוף תשטיפים מזוהמים, והתעלמו מצווים שחייבו אותם לפנות את הלכלוך ולנקות את המקום, נדונו לתשלום קנסות של 40,000 ₪ ו-80,000 ₪, בנוסף על התחייבות (פ' 2941/05, שלום נצרת, מדינת ישראל נ. סח עלי).

...

יחד עם זאת, שוכנענו כי לא היה זה נכון למצות את הדין עם המערער שבפנינו, לאור הנסיבות המיוחדות הנוגעות להתנהלותו, ולהתנהלות גורמי האכיפה.

אנו סבורים כי לנתון זה לא ניתן משקל הולם בגזר הדין.

ממכלול השיקולים דלעיל, ומבלי להיתעלם מחומרת המעשים, מן העובדה כי המערער הודה כי האתר הופעל בין היתר, למטרות מסחריות, והפעלתו בדרך הפוגעת חסכה בעלויות התפעול שלו וכן הביאה יתרונות כלכליים למערער, אנו סבורים, כי על רקע הנסיבות המיוחדות שפורטו לעיל, יהא זה נכון להפחית את הקנס שהוטל על המערער ולהעמידו על 170,000 ₪.