זיהוי נאשם בעבירות תנועה - ראיות נסיבתיות

מארג הראיות כולו אינו מותיר ספק בדבר זהות הנאשם כמבצע הרצח.

השלב השלישי – אפשרות קיומו של הסבר חלופי למסקנה העולה מהראיות הנסיבתיות בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, לאחר שבשלב הראשון נבחנה כל ראייה נסיבתית בפני עצמה, ובשלב השני נבחנה מסכת הראיות כולה לצורך קביעה אם זו מערבת לכאורה את הנאשם בבצוע העבירה, הרי שבמסגרת השלב השלישי, עובר הנטל הטקטי אל כתפי הנאשם להציע הסבר סביר חלופי למסקנה העולה מהראיות הנסיבתיות, באופן שיטיל ספק סביר במסקנה המפלילה.

בתחילת הארוע, לפני שהנאשם הגיע לזירת העבירה, ירדן ראה תנועת שליפה של סכין שבוצעה לכאורה על ידי וויסאם.

...

תוכן עניניים סגן הנשיאה עמי קובו – אב"ד 2 רקע 2 תשובת הנאשם לכתב האישום 3 מהלך המשפט 4 יריעת המחלוקת - האם הנאשם דקר את המנוח והביא למותו? 4 עיקרי טיעוני הצדדים 5 דיון והכרעה 8 המסגרת הנורמטיבית בנושא ראיות נסיבתיות 8 סרטון מצלמת האבטחה במקום האירוע והעדויות ביחס לסרטון 9 עדות אליאון אדמס 19 קבוצת התוקפים – חבריו של הנאשם 23 קבוצת העדים המתוקפים – חבריו של המנוח 30 קבוצת העדים הניטראליים 37 הראיות הפורנזיות 52 מחדלי חקירה 53 העדר מהימנות גרסת הנאשם 54 השלב השני – בחינת מסכת הראיות כולה 67 השלב השלישי – אפשרות קיומו של הסבר חלופי למסקנה העולה מהראיות הנסיבתיות 68 האם יתכן שהמנוח היה בקטטה הנפרדת שבה לא נכח הנאשם, ואנדרי היה בקטטה העיקרית? 69 האם קיימת אפשרות שאחר דקר את המנוח באמצעות הסכין של הנאשם – ולא הנאשם? 71 האם קיימת אפשרות שאדם נוסף דקר את המנוח באמצעות סכין נוספת? 73 ביצוע בצוותא – יסוד עובדתי ונפשי 77 סיכום ומסקנות 79 השופטת מרב גרינברג 80 השופט מיכאל קרשן 86 סגן הנשיאה עמי קובו – אב"ד רקע יאשיהו בלום ז"ל, המכונה שושו בפי חבריו, נדקר למוות בחניון בסמוך לחוף הים בראשון לציון על לא עוול בכפו.

לטענת המאשימה המחלוקת בין הצדדים נוגעת תחילה לשאלה האם בשיחה שבין הנאשם לקטין בעת חזרתם בריצה לרכב לאחר האירוע, שאל הקטין את הנאשם "איפה הסכין?" והנאשם השיב: "אצלי". שנית, נוגעת המחלוקת למארג הראיות – האם הוא מוביל למסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לספק סביר.

לחובתו של הנאשם ראיות מסבכות רבות עוצמה, אך סבורני כי בכל הקשור לרגע הדקירות רב הנסתר על הנגלה.

בהתחשב בכך שהמנוח היה היחיד שנדקר במסגרת האירוע, סבורני כי העובדה שלפנינו מספר עדויות על מעשה דקירה במנוח שבוצע בשלב שונה, ועל ידי מי שמאפייניו אינם כשל הנאשם, אכן יוצרת ספק בדבר אפשרות קיומו של דוקר נוסף (אך, כפי שקבע חברי, היא אינה יוצרת ספק בכך שהנאשם עצמו דקר את המנוח באמצעות הסכין בה הצטייד).

אשר לראיות הפורנזיות והפתולוגיות, אלה הובאו לפנינו כמות שהן, מבלי שעורכי חוות הדעת העידו בבית המשפט, ובכל מקרה מקובלת עליי מסקנת חברי, השופט ע' קובו, כי אלה עשויות להתיישב הן עם אפשרות של דקירה באמצעות סכין אחת, הן עם שתיים.

אשר לטענה השנייה בדבר זיהויו של המנוח ע"י הנאשם והמעקב אחריו, גם אם נניח כי נכונה טענת ב"כ הנאשם שלא ניתן היה לזהות את פניו של המנוח מפני שחבש קסדה בעת שרכב על אופנועו, עדיין לא מן הנמנע כי קיימות דרכים אחרות שבהן הנאשם שהכיר היטב את המנוח, היה יכול לזהות כי המנוח הוא זה שרכב על האופנוע, כמו למשל זהות האופנוע ככזה שהיה בשימושו של המנוח באותה תקופה, מבנה גופו של המנוח או תנועות אופייניות שלו, וכיוצא באלה.

סוף דבר בסופו של יום, באנו לכלל מסקנה כי עלה בידי המאשימה להצביע על שורה של ראיות נסיבתיות, ובמידה מסוימת גם על ראיות ישירות, שעולות בין היתר מצילומי מצלמות האבטחה, שיכולות לתמוך בטענותיה אודות אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, או לכל הפחות בבצוע עבירות אלימות חמורות אחרות כלפי המנוח, ודי בכך כדי לעבור את הרף הראייתי הנידרש בשלב זה של המשפט, לצורך העברת "הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השיכנוע) מן התביעה לנאשם" כלשון בית המשפט העליון בעיניין פלוני הנ"ל; וכפועל יוצא מכך לדחות את הטענה כי ניתן לקבוע כבר עתה, בתום פרשת התביעה ובטרם החלה פרשת ההגנה, את זיכויו של הנאשם מכל אשמה.

...

כפי שציינו לעיל, ההלכה היא שלצורך הכרעה בטענה כי אין להשיב לאשמה, "אין בית-המשפט שוקל שיקולי מהימנות או משקל, אלא מציג לעצמו את השאלה הבאה: בהנחה שכל החומר שהובא בפניו לחובת הנאשם יזכה במלוא האמון והמשקל - האם יהיה בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם..." כלשונו של קדמי שהובאה לעיל, ולא מצאנו הצדקה לחרוג מכלל זה בעניינו של העד בשארי.

סוף דבר בסופו של יום, באנו לכלל מסקנה כי עלה בידי המאשימה להצביע על שורה של ראיות נסיבתיות, ובמידה מסוימת גם על ראיות ישירות, שעולות בין היתר מצילומי מצלמות האבטחה, שיכולות לתמוך בטענותיה אודות אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, או לכל הפחות בביצוע עבירות אלימות חמורות אחרות כלפי המנוח, ודי בכך כדי לעבור את הרף הראייתי הנדרש בשלב זה של המשפט, לצורך העברת "הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם" כלשון בית המשפט העליון בעניין פלוני הנ"ל; וכפועל יוצא מכך לדחות את הטענה כי ניתן לקבוע כבר עתה, בתום פרשת התביעה ובטרם החלה פרשת ההגנה, את זיכויו של הנאשם מכל אשמה.

נוכח כל האמור לעיל, החלטנו לדחות את טענת ב"כ הנאשם כי אין לחייב את הנאשם להשיב לאשמה.

ביום 12.09.21 היתקיים בעיניינו של המשיב דיון בראיות בכתב אישום שהוגשו כנגד המשיב המייחס למשיב, בצוותא יחד עם אחר אשר זהותו אינה ידועה למאשימה, ביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה [עבירה לפי סעיף 329(א)(1) יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק")], נשיאת נשק [עבירה לפי סעיף 144(ב) יחד עם סעיף 29 לחוק], סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה [עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק].

מיד אחר כך, פנה נאשם 1 לרחוב הרב יצחק ידידיה פרנקל, רחוב חד סיטרי אשר בכניסתו מוצבים תמרורי "אין כניסה", ונסע ברחוב זה בנסיעה מהירה, בנגוד לכיוון התנועה, לכיוון מזרח, תוך שהוא חוצה את צומת הרחובות ידידה פרנקל והעלייה.

בתחילת הדברים, אני מבקש להזכיר מושכלות יסוד במיוחד נוכח העובדה כי מדובר בתיק המושתת כולו על ראיות נסיבתיות, בש"פ 4750-21 חמאדה חבשי נ' מדינת ישראל (22/07/21) ככלל, עת נידרש בית המשפט לבחון את קיומן של ראיות לכאורה בשלב המעצר, אין צורך בהכרעה כי מכלול הראיות הקיימות יבססו את אשמתו של הנאשם במיוחס לו מעבר לספק סביר.

...

לטענת ב"כ המבקשת לא יכולה להיות מחלוקת בנוגע לכך שהאופנוע שמעורב בתאונה ב- 28.2.2021 הוא האופנוע שבסופו של דבר מועמד למכירה כשהוא צבוע, במוסך מוטו דיל.

לטענת ב"כ המבקשת זה מסוג התיקים שניתן להגיע למסקנה על פי ראיות ויזואליות.

סוף דבר, אני סבור כי בשלב הנוכחי של הדיון המבקשת עמדה בנטל הנדרש של סף ראיות לכאורה.

השופט יחיאל ליפשיץ: שער ראשון – כללי פרק א' - מבוא פרק ב' - כתב האישום פרק ג' - הדמויות המרכזיות פרק ד' - תשובת הנאשם לכתב האישום ויריעת המחלוקת פרק ה' - תמצית טענות הצדדים ולוח הזמנים ביחס לחקירה שער שני – הצגת הראיות פרק ו' - יחסי הנאשם והמנוח והחוב הנטען של הנאשם למנוח פרק ז' - יום הארוע תוך היתמקדות בנתוני מצלמות האבטחה פרק ח' - ההתרחשות בזירה פרק ט' - נסיעת הנאשם מחיפה לבית גסתו בכפר א-ראם פרק י' - עבירת השיבוש המיוחסת לנאשם פרק יא - גרסאות קודסיה, סאוסן ורמזי פרק יב' - גרסאות הנאשם שער שלישי – דיון ומסקנות פרק יג' - יחסי הנאשם והמנוח עובר לארוע פרק יד' - מסלול נסיעת הנאשם במהלך ה"סיבוב" · זהוי הרכב בהיבט הצר - כפורד פוקוס · זהוי הרכב בהיבט הרחב – כרכבו של הנאשם פרק טו' - ניתוח גרסאות הנאשם וקביעת מימצאי מהימנות פרק טז' - ניתוח וקביעת מימצאי מהימנות לגבי קודסיה, סאוסן ורמזי פרק יז' - עבירת השיבוש המיוחסת לנאשם פרק יח' - ההתרחשות בזירה, קביעות מימצאי עובדה פרק יט' - טענות הנאשם למחדלי חקירה פרק כ' - ראיות נסיבתיות פרק כא' - קביעת מימצאי עובדה, היתייחסות לתרחישים חלופיים ודיון משפטי בנוגע לעבירה שיש להרשיע את הנאשם פרק כב'- היתייחסות לחוות דעת חברי ההרכב שער ראשון - כללי פרק א' - מבוא [footnoteRef:1] [1: כל ההדגשות אינן במקור, אלא אם צוין אחרת.

להלן התצלום הרלוואנטי שתיעד את כניסתו בריצה של המנוח (מסומן בחץ) לחנות הרהיטים - כחצי דקה לאחר מכן, בשעה 20:15:54 המנוח יצא מחנות הרהיטים כשקסדה שחורה על ראשו: בשעה 20:16:11 נראה קטנוע בצבע אדום נוסע כנגד כיוון התנועה (רחוב יפו באותו קטע רחוב הוא חד סיטרי), לכיוון הבניין בו התגוררו הנאשם והמנוח - אכן לא ניתן לזהות את סוג הקטנוע ובודאי לא את זהות הרוכב, מסקנה זו עולה מ"תיכלול" הנתונים הבאים: (-) זמן קצר לפני כן נראה המנוח חובש קסדה על ראשו; (-) בבעלות המנוח היה (גם) קטנוע בצבע אדום (ר' עדות אחיו); (-) בית המנוח היה בכיוון נסיעת הקטנוע; (-) פאדי לאון (מפאדי מרקט) מסר כי המנוח נהג לרכוב על הקטנוע ברחוב כנגד כיוון התנועה (עמ' 17-18 לפרוט' עדותו מיום 7.5.18); (-) במצלמה 3 (אלומיניום חטיב ברח' יפו 74 הממוקמת מול בית המנוח) מבחינים (פינה עליונה שמאלית של המסך בזמן מסך 20:15:38 ברוכב קטנוע שנוסע נגד כיוון התנועה, ומאט את נסיעתו סמוך לבניין בו התגורר המנוח נראה הקטנוע, סמוך למקום חניית הקליאו.

...

גלית ציגלר, שופטת סוף דבר פה אחד מוסכם על חברי המותב כי הנאשם ביצע את עבירת הרצח בכוונה תחילה – עבירה לפי סעיף 300(א)(2) טרם תיקון 137 לחוק העונשין.

אולם ברוב דעות (דעת האב"ד השופט כ' סעב והשופטת ג' ציגלר) אנו קובעים כי הדין המקל לא חל בענייננו; לעומת דעתו החולקת של כב' השופט י' ליפשיץ (בדעת מיעוט) שלדעתו יש להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 300(א) בנוסחו לאחר תיקון 137 לחוק העונשין.

על יסוד האמור לעיל אנו מרשיעים את הנאשם וברוב דעות בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) טרם תיקון 137 לחוק העונשין.

הכוונה האמורה ניתנת להוכחה בעדות ישירה, בראיות נסיבתיות או באמצעות חזקת הכוונה.

במצב דברים זה, ניתן לומר כי הנאשמים צפו ברמה גבוהה של ודאות שיגרם לו נזק חמור, שהרי אם כל מטרתם הייתה אך להפחיד את יושבי הרכב, כפי שמסרו בעדותם, אזי היו משליכים את האבנים מרחוק ולא מטווח קרוב מאוד לרכב, מכוונים לחלונות הרכב ולמקום בו יושב הנהג, ולא היו רצים לעבר מכונית בכביש בו יש תנועה של מכוניות אשר יכולה להביא לידי סכנה.

לטענתם, הוגשו במקרים בהם היו נסיבות ביצוע עבירה זהות לנסיבות בעניינינו, ואף חמורות יותר כתבי אישום המייחסים לנאשמים רק עבירת יידוי או ירי של אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה ללא יסוד נפשי מיוחד של חבלה בכוונה מחמירה או עבירות אחרות, פחות חמורות והפנו לפסיקה לתמיכה בטיעוניהם.

על כן, לא מצאתי כי נפל פגם בשקול דעתה, לאור טיב הראיות שהוצגו לפניי בתיק זה, וכן בבחינת ההקשר הכללי של התקופה בה היתרחש ארוע זה. יידוי או ירי של אבן או חפץ לעבר כלי תחבורה אשר ליסוד העובדתי, עולה מניתוח הראיות כאמור (סרטונים, תמונות, גרסת המתלונן וגירסאות הנאשמים), כי יסודות העבירה היתקיימו מבחינה עובדתית.

...

חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני לאור הודאת הנאשמים בעבירה זו אני מרשיעם בעבירה של חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני, עבירה לפי סעיף 413ה וסעיף 144ו לחוק.

סוף דבר אשר על כן, לא מצאתי לקבל את טענות הנאשמים ביחס להתקיימות העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, שכן, כל יסודות העבירה, הן העובדתיים והן הנפשיים מתקיימים, כאמור.

משהוכח לפניי מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשמים ביצעו את המעשים המיוחסים להם בכתב האישום, ומכיוון שלא מצאתי לקבל את טענת ההגנה מן הצדק (אכיפה בררנית) במקרה דנן, אני מרשיעה אותם בעבירות של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק וסעיף 37 לחוק המאבק בטרור, יידוי או ירי של אבן או חפץ לעבר כלי תחבורה- לפי סעיף 332א(ב) לחוק וחבלה במזיד ברכב ממניע גזעני לפי סעיף 413ה וסעיף 144ו לחוק.