זיהוי חברי עמותת "מרכז מוסדות שומרי אמונים

עניינה של תובענה זו בזיהוי חברי עמותת "מרכז מוסדות שומרי אמונים בארץ ישראל (ע"ר 580029254)" (להלן – העמותה) כיום.

...

אינני מקבלת את רמיזתם של נתבעים אלו בחקירתם הנגדית, כאילו ההשתלטות הייתה בניגוד לרצון האדמו"ר המנוח (כלשונו של נתבע 2: "היו יושבים על הווריד של האדמו"ר כדי לקדם כל מיני בעלי אינטרסים" (פרו' מיום 5.5.13, ע' 23, ש' 1); או כלשונו של נתבע 1: "הם הציקו לרֶבֵּה שהיא תהיה בעלת הבית" (פרו' מיום 5.5.13, ע' 29, ש' 27)).

מוצאת אני אפוא, כי המסמכים שהובאו לפניי, כאמור לעיל, ובפרט בצירוף עם העדויות, מביאים למסקנה ברורה שעל פיה מר יהושע גלדציילר הינו חבר העמותה.

אינני סבורה כי יש להסיק אפוא מסקנה כנגד חברותו של מר גלדציילר, בשל אי הצטרפותו ואי העדתו בהליך (הוא הדין באהרן ראטה, בנו של האדמו"ר המנוח, שחברותו גם היא שנויה הייתה במחלוקת, אך לא הצטרף להליך ולא הוגש תצהיר מטעמו).

ומכל מקום, המשיך בית המשפט המחוזי וקבע, מדובר במקרה דנן בתניית בוררות מקובלת אשר אינה חורגת מן ההסמכה שניתנה לאיגוד בחוק הספורט ושאינה מקנה לו ייתרון כלשהוא על המבקש בבחירת הבוררים או מקום הבוררות, כאשר המוסד לבוררות הנו מוסד שפוטי פנימי שכל חבריו הם משפטנים המחויבים לנהוג בסבירות ובהגינות, תוך שמירה על כללי הצדק הטבעי.

בנוסף, נוכח סעיף 5א לתקנון הקובע כי בכל דיון בין שחקן לקבוצה שאינה רשומה כעמותה עצמאית יוכל מרכז הספורט להצטרף כצד לדיון, נקבע כי מרכז הפועל רשאי להצטרף לדיון בפני המוסד לבוררות, לאחר שזה הגיש הודעה על הסכמתו לבקשה לעיכוב הליכים.

אומנם, בהתקיים התנאים הכלולים בסעיף הנ"ל ככלל ייעתר בית המשפט לבקשה לעיכוב הליכים ואולם, מורנו סעיף 5(ג) לחוק הבוררות כי "בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות". בשוקלו אם להורות על עיכוב הליכים בתובענה, עשוי בית המשפט להביא בחשבון שיקוליו שיקולים שונים, לרבות זיהויו של הבורר, או של מוסד הבוררות, עם אחד הצדדים לבוררות וקיומו של חשש כי הבורר לא יוכל להינתק מקשרו זה במסגרת הדיון בבוררות [ראו: רע"א 1860/02 חברת מלונות דן בע"מ נ'ITF INDUSRIAL CONSTRUCTION OF DOORS (לא פורסם, 26.5.2002), פסקה 7.

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על צרופותיה ובתגובות המשיבים לה, החלטנו לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

מדוע בכל זאת, חרף נטיית לבי בראשית הדברים וכמתואר מעלה, החלטתי להצטרף לעמדת חברי השופט דנציגר? הדבר נעוץ בעיון בכתב התביעה שהגיש המבקש לבית משפט השלום, הכולל מגוון טענות, שיסודן וליבתן במישור החוזי, והעילות הנזיקיות משתלשלות מן הקשר החוזי.

חוששני איפוא שאין מנוס מן התוצאה אליה הגיעו בתי המשפט הקודמים וחברי, גם אם ההנמקה הגורפת אינה נחלתי שלי.

שנית, במבט צופה פני עתיד נראה לי נכון – כאמור – כי התקנון בו עסקינן יתוקן ויכלול חובת הנמקה, וכן - ברוח התיקון לחוק הבוררות - אפשרות למדרג ערעורי פנימי בבוררות.

בית המשפט המחוזי אף העיר על כך שטענה זו נשמעת מכיוונם של המערערים 4-1, בנסיבות שבהן ניכר כי העמותה והמערער 2, במסגרת תפקידו כיושב-ראש הועד, לא הקפידו לאורך השנים על נהולו של פנקס חברים (כהוראת סעיף 18 לחוק העמותות) ועל דיווחים שוטפים לרשם העמותות, באופן שהיה מסייע בבירור זהותם של חברי העמותה ומאפשר "לחסוך מבעלי הדין עגמת נפש והוצאות רבות מאד" (עמ' 20-19 ו-44 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

אולם, למעשה, אי-ההכרה בחברותם של המשיבים בעמותה היא שעמדה במרכז התובענה שהוגשה לבית המשפט המחוזי.

כך, בהקש מהפסיקה שעניינה הצהרה על זכות במניות – וחרף ההבדלים הברורים מאליהם – יש לומר שעילת התובענה "נולדה" בעת שגורמים במוסדות העמותה כפרו בחברותם של המשיבים בה. לדידי, רק החל משלב זה ניתן בידם של האחרונים כוח התביעה במלוא מובנו (ראו והשוו: ע"א 735/07 ‏צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פסקה 40 (5.1.2011); עניין פז, בפיסקה 49).

בנוסף, העמותה לא הקפידה לאורך השנים על נהולו של פנקס חברים, כפי שאף העיר בית המשפט המחוזי (ראו והשוו: ת"א (י-ם) 5082-12-12‏ ‏עמותת שומרי אמונים נ' חנון (27.6.2013)).

...

בסיכומו של דבר, ניכר כי לא התקיים דיון ממצה בסוגיה זו ולדידי יש להחזירה אפוא לבירור נוסף בפני בית המשפט המחוזי.

אם כן, בנסיבות העניין ובהתחשב בשלב הדיוני שבו אנו מצויים, אני סבורה כי ככל שורמן יימנע מלהתייצב אף בהליך הבירור החוזר, ניתן יהיה להתייחס אליו כאל מי שהודיע על פרישתו מהעמותה, ובית המשפט המחוזי לא יצטרך לשוב ולהידרש לעניינו.

סוף דבר: לו תישמע דעתי, דין הערעור להתקבל בחלקו, בכפוף לאמור בפסקאות 73-70 לעיל.

לדבריו, מסקנה זו מתחייבת גם מתכליותיו של מוסד ההתיישנות; שכן, צד שלישי "תמים" שלא נטל חלק בקנוניה אינו צריך לשמור את ראיותיו מעבר לתקופת ההתיישנות, הוא זכאי לוודאות בנוגע לזכויותיו וחובותיו, ולהגנה על אינטרס הציפייה וההסתמכות שלו.

מעבר לכך נטען, כי הנטל להוכיח, בתצהיר ובראיות, התקיימות חריגי ההתיישנות, מוטל על פריבטבנק – והוא לא עמד בו. אשר לסעד החלופי בדבר עיכוב הליכים, סבור דיסקונט כי קביעת בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, לפיה אין צורך בזהות מוחלטת, ודי בכך שההליכים עוסקים בסוגיה מהותית משותפת, אשר ההכרעה בהם עשויה להשליך על הקף הדיון בהליך האחר, כדי להצדיק עיכוב הליכים; בפרט כאשר מועלית טענה בדבר השתק פלוגתא הגנתי לא הדדי.

יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"א 4845/04 קליין נ' בלס, פסקה 8 (14.12.2006): "בהקשר הנוכחי, רואה אני חשיבות מיוחדת בעיכוב מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ככלי המיועד להיתמודד עם קושי בתחום דיני החברות המוכר כ'בעיית הנציג'. הבעיה, בתמצית, היא ניגוד עניינים הנובע מכך שלעיתים במהלך ניהול החברה, יש למקבלי ההחלטות אינטרס אישי שונה מזה של החברה עצמה [...]. במקרה שלנו מתעוררת בעיית הנציג במלוא חריפותה: שלושה חברי דירקטוריון עושים, לכאורה, לביתם בעיסקאות עם החברה. האם ניתן לצפות כי החברה שבניהולם תגיש תביעה נגד כל אחד מהם בשל הפרת חובת אמונים?! כיצד ניתן לדבר על אפשרות לחשוף את העובדות המהוות את עילת התביעה בשקידה סבירה, כאשר אלו אשר העובדות בידיעתם אינם מעוניינים, מטבע הדברים, בחשיפתן? [...]. אמצעי נוסף בו ניתן וראוי לעשות שימוש הוא עיכוב מרוץ ההתיישנות, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. זאת, כאשר בהגה החברה אוחזים נושאי משרה המונחים על ידי אינטרסים שאינם זהים לאינטרסים של החברה. ניגוד העניינים בין נושאי המשרה לבין החברה מצדיק לקבוע, במקרה מתאים, כי לעניין היתיישנות אין לראות בידיעתם של נושאי המשרה משום ידיעה של החברה". בהתאם נקבע, כי תקופת ההתיישנות תחל להימנות מעת שאורגן אשר "ידו לא היתה במעל" ידע או היה עליו לדעת את העובדות המקימות את עילת התביעה; ככל שלא היה ניתן לגלות "בשקידה ראויה" את מעשיהם של נושאי המשרה המעוולים על-ידי אורגן "תמים", יחשב מועד הפרוק כמועד המוקדם ביותר שממנו תחל להימנות תקופת ההתיישנות.

אכן, נדמה כי סוגיית החלת הילכת מרכז הארגזים על צדדים שלישיים לחברה, טרם נדונה לעומקה בפסיקתו של בית משפט זה. עם זאת, ניתן למצוא בפסיקה התייחסויות למקרים שבהם הוחלה הילכת מרכז הארגזים ביחס לטענות היתיישנות שהועלו על-ידי צדדים שלא היו בעלי תפקיד בחברה ולא שמשו כנושאי משרה בה. כך, ברע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן, פסקה 8 (2.9.2009), נדונה בקשתו של המפרק הזמני של עמותת רמת איתרי להורות לצדדים שלישיים לעמותה, ה"ה האחים אפרים ובן ציון רייך, להשיב לידי המפרק את כספי העמותה שהועברו לידיהם שלא כדין על-ידי מנהל העמותה, מר וייס.

...

אין בידי להעתר גם לסעד החלופי שהתבקש לעיכוב הליכים עד להכרעה בהליכים המשפטיים המקבילים המתבררים מחוץ לישראל.

סוף דבר אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

נוכח התוצאה אליה הגעתי בבקשת רשות הערעור מתייתר הצורך לדון בבקשה שהגיש פריבטבנק "למחיקת תגובת המבקש לתשובה לבקשת רשות הערעור"; וזו נדחית.

חשדות והליכים: החשדות נגד המשיבים: העוררת חוקרת מזה זמן רב פרשה רחבת הקף, שביום 06.05.18 הפכה לגלויה, שעיקרה חשדות למעשי שוחד ושחיתות בועדה המקומית לתיכנון ובנייה בבית שמש, כשהמעורבים הם יזמים ועובדי ציבור החשודים בבצוע עבירות של שוחד, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, מירמה והפרת אמונים, הלבנת הון, עבירות תיכנון ובניה ועבירות מס. מרכזה של פרשה זו מצוי באתר הבניה הנ"ל: באתר, שיועד תכנונית לבניית מוסד תורני, קם ונבנה מרכז מסחרי בן שלוש קומות שמכסה את המיגרש ומגיע למדרכה ("קו מיגרש") ומעליו שלושה מגדלי מגורים בני חמש קומות כל אחד, וכל-זאת תוך שימוש חורג ובנגוד למותר לפי התב"ע הרלוואנטית.

ביום 30.05.18 הוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בקשה לביטול הצוו, ע"י המשיבים 1, 2, 4 ו-6, יחד עם עמותה נוספת.

ביום 27.12.18 נדחו עררי המשיבות 6 ו-7 על הרחבת הצוו ובוטל עיכוב הבצוע [ע"ח 42911-11-18 ו-4943-12-18, מפי חברי כב' הש' טרסי].

פיצול שכזה אינו ישים ולא יביא אלא לריבוי מחלוקות והליכים; וגם זאת: יש להיתחשב גם בזהות הגורם היעיל, זה המעוניין ויכול לשמור את הנכס ולתחזקו, משמע העוררת; את חששה של העוררת, שמא החלטת בית המשפט תוביל למתן "ביטוח" לכל עבריין שרכושו נתפס כסעד זמני, ניתן להפיג במגוון האמצעים שיהיו ביד העוררת בתום ההליכים; וחששה מפני "אפקט מצנן" לגופי האכיפה – ובכן, קרובה העוררת אצל עצמה ותוכל לבדוק את חום-ליבן של יחידותיה; טענה מרכזית זו תדחה איפוא.

...

ביום 03.02.19, בעקבות דו"ח המנהל, הגישה העוררת "בקשה למתן הוראות למשיבים" ובה ביקשה לחייב את המשיבים לפעול לפי הוראות הדו"ח. בהחלטה מיום 04.02.19 מצא בית המשפט קמא כי "אין זה ההליך המתאים למתן הוראות בדבר ליקויי בניה" אך עם-זאת התיר לבצע באתר עבודות לתיקון הליקויים, בחריג לאיסור העבודות מיום 04.11.18.

אם יש צורך לומר, העוררת אינה חשודה ביצירת מפגעים וליקויי בנייה; שנית, אין עסקינן בגורמי הליקויים בעבר, אלא בחובה לטפל בהם עתה, כדי למנוע נזק פוטנציאלי לציבור, וכמובן בזיהוי הגורם שנטל זה ייפול על כתפיו; שלישית, ניסיון לזהות את גילו ומקורו של כל ליקוי, יוביל את ההליך למחוזות זרים של הבאת ראיות ועדויות מומחים – עניין זר לחלוטין למהות ההליך ולמטרותיו; לנוכח כל אלה, תידחה גם טענה זו. סוף דבר: כל שהובא לעיל, להוסיף על דברי בית המשפט קמא בא ולא להגבילם או להחליפם.

לא מצאתי פגם במסקנותיו של בית המשפט קמא, והערר נדחה.