זהות הצדדים וגדרי המחלוקת בתביעת נזיקין

...

לענין זהות הצדדים - סוכנות הביטוח איננה המעסיקה של התובע או חליפו של המעסיק והיא אף אינה קופת גמל כמשמעותה בחוק הגנת השכר, תשי"ח 1958.

" בשאלת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה ביחס לסעיפים אלה פסק בית המשפט העליון ברע"א 7513/15 מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ נ' פלונית, (21.3.16) (לעיל ולהלן – הילכת מנורה), כדלקמן:[footnoteRef:1] [1: כל ההדגשות בפסק הדין הוספו –כ.פ. ] "סבורני, כי פרשנות המאפשרת הכללתן של כלל תביעותיהם של עובדים ומעסיקים נגד קופות הגמל, בלא תלות באופיה של המחלוקת או בסוג הקופה, בגדרי סמכותם של בתי הדין לעבודה, מתיישבת עם לשון סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה כמו גם עם תכליתם של בתי הדין לעבודה כפי שהוצגה מעלה. הלוא הם העוסקים בתחום הבטחון הסוצאלי במובנו הרחב, ובהם יושבים שופטים מקצועיים ונציגי ציבור הצוברים מומחיות מיוחדת לעניין. פרשנות זו מעצבת כלל אחיד וברור, אשר יוביל – דומה – לחסכון בהתדיינויות ובזמן שפוטי וימנע כל מה שמערכת שיפוטית הוגנת ותכליתית תצפה להמנע הימנו.

אף כאשר המחלוקת בין הצדדים נושאת באופן משפטי-טכני אופי חוזי או מסחרי, שלצורך בחינתו לכאורה אין נידרשת מומחיותו של בית הדין לעבודה, הינה בבחינת המכלול, מדובר בתביעה הנוגעת במובהק בביטחונו הסוצאלי של אדם, בעתידו וברווחתו, וביכולתו לקיים את עצמו בכבוד.

עילת התביעה נגד סוכנות הביטוח אינה הסגת גבול במקרקעין ובמיטלטלין, גרם הפרת חוזה או הפרת חובה חקוקה וממילא אין העילה נכנסת לגדר כזו שניתן להגדירה "בקשר לסכסוך עבודה". החוק קובע במפורש כי לבית הדין אין סמכות לידון בעילות נזיקיות אחרות או נוספות לבד מאלו המצוינות בסעיף זה (ר' גם ע"ע (ארצי) 407/05‏ ‏ שמואל לם נ' מבטחים מוסד לביטוח סוצאלי של העובדים בע"מ (21.6.06)).

...

לאחר שעיינו בכל הבקשות, התגובות, התשובות לתגובות ויתר המסמכים אשר בתיק להלן החלטתנו: מבוא לטענת התובע המעסיק ערך לו פוליסת ביטוח מנהלים/חיים אצל הנתבעת 1 (להלן – הראל) אשר היתה בתוקף מיום 1.1.16 הכוללת, בין היתר, ביטוח אובדן כושר עבודה.

בהתאם, ולאור הטענות שנטענות על ידי כל בעלי הדין, עשויה התנהלות המעסיק להיות רלבנטית לקביעה ביחס למידת האחריות של בעלי הדין האחרים וכן עשויה התנהלות המעסיק ללמד גם על מידת האחריות שיש לייחס (אם וככל שבכלל ראוי לייחס אחריות, שאלה שאין בידינו לקבוע בה מסמרות בשלב מקדמי זה) למעסיק עצמו.

סבורים אנו כי צירוף המעסיק יסייע להבין את התמונה בכללותה ולהביא לפתרון המחלוקת באופן יעיל ושלם.

מטעמים אלה מצאנו מקום לקבל את הבקשה ולהורות על צירוף המעסיק כנתבע נוסף לכתב התביעה.

וכך פסק בית המשפט העליון בעיניין מנורה: "סבורני, כי פרשנות המאפשרת הכללתן של כלל תביעותיהם של עובדים ומעסיקים נגד קופות הגמל, בלא תלות באופיה של המחלוקת או בסוג הקופה, בגדרי סמכותם של בתי הדין לעבודה, מתיישבת עם לשון סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה כמו גם עם תכליתם של בתי הדין לעבודה כפי שהוצגה מעלה. הלוא הם העוסקים בתחום הבטחון הסוצאלי במובנו הרחב, ובהם יושבים שופטים מקצועיים ונציגי ציבור הצוברים מומחיות מיוחדת לעניין. פרשנות זו מעצבת כלל אחיד וברור, אשר יוביל – דומה – לחסכון בהתדיינויות ובזמן שפוטי וימנע כל מה שמערכת שיפוטית הוגנת ותכליתית תצפה להמנע הימנו.

בתשובתו לבקשה, טען התובע כי יש לבחון את עילת התביעה במובנה הרחב, והפנה לפסיקה הקובעת כי הסמכות אינה נקבעת על פי פירוש מילולי דווקני של הוראות החוק או זהות הצדדים אלא על פי מבחן מהותי של מהות העילה, ושעה שמדובר במקרה בו עיקר המחלוקת נעוץ בהיבטים מסחריים, בטוחיים או נזיקיים – אין מקומה בבית הדין לעבודה.

...

הצדק עם התובע, אך בכך אין כדי לסייע לו, שכן בחינת ענייננו על פי מבחן מהותי של עילת התביעה, ולאו דווקא לפי הכותרת שבה בחר להכתיר את עילת תביעתו (כעילה נזיקית שעניינה רשלנות הנתבעת) – מעלה כי במהותה מדובר בתביעה העוסקת בהיקף חובתה של הנתבעת כקופת גמל כלפי התובע כחבר בה, ומשכך באופן מובהק האכסנייה המתאימה לבירורה היא בית הדין לעבודה (השוו: תא (תא) 41499/01/19 אליעזר נ' מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ (3.10.2019), שם פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב, כי מקום בו עילת התביעה המהותית נגד הקרן אינה עילה נזיקית שנובעת מתוך חובת זהירות אלא עילה הנובעת מהיחסים החוזיים-מסחריים בין הצדדים, ובשל מהות הקרן כקרן שנועדה ליתן מענה לביטחון סוציאלי של העמית ביום פקודה - מסורה לסמכותו של בית הדין לעבודה, ואין בעטיפתה המלאכותית בטענות רשלנות נזיקיות כדי לשנות מסקנה זו).

אף דין טענה זו של התובע להידחות, שכן כפי שנטען בצדק בתגובת הנתבעת לתשובה, הטענה נדחתה באופן ברור בפסיקה (תצ (מר') 67770/12/15 קינן נ' כלל פנסיה וגמל בע"מ (24.11.2016), וממילא אין היא עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בעניין מנורה, ועם הפסיקה אליה הפנה אף התובע בתשובתו, ולפיה אין להסתפק בפרשנות לשונית דקדקנית אלא לבחון בחינה מהותית את מעמדם של הצדדים.

העולה מן המקובץ, כי דין הבקשה להתקבל, ויש להעביר את התביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו, שהוא בעל הסמכות העניינית הייחודית לדון בה. בשלב זה איני עושה צו להוצאות, ועניין זה ייוותר לשיקול דעתו של המותב הנכבד שידון בהליך.

סעיף 54 (ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי התשמ"ד (להלן: "חוק הבריאות") קובע: "לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לידון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה או הוועדה שהוקמה לפי סעיף 3א, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות " (ההדגשה שלי- ע.ב).

יחד עם זאת, קיימים מקרים בהם הסמכות העניינית נקבעת לפי עילת התביעה או לפי זהות הצדדים, כך אותם מקרים הנכנסים לגדרי סעיף 54 (ב) לחוק הבריאות.

לשיטת המשיבות, התובענה מעוררת מחלוקת כספית בין מכבי לחבריה ומקומה להידון בבית הדין לעבודה.

...

המשיבות בבקשתן, עתרו לסילוק התביעה מחמת חוסר סמכות העניינית, תוך שציינו כי אין מנוס מפיצול התביעה לשתי תביעות נפרדות.

יצויין, כי הן בעניין פי. או. אס והן בעניין פרפרה נקבע כי חרף אי הנוחות הכרוכה בך, הרי כאשר קיימות עילות אשר כל אחת מהן בסמכות ערכאה אחרת, אזי אין מנוס מפיצול הדיון בין הערכאות.

סוף דבר העילות שאינן עילות נזיקיות יימחקו מבקשת האישור ומהתובענה.

יצויין כי הגם שב"כ התובעת טען בדיון שהתקיים ביום 6.10.19 (עמ' 4) כי לרכוש שנגנב ישנו ערך סנטימנטאלי רב, בחרה התובעת להסתפק בהגשת תביעה להשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ולא הגישה תביעה נזיקית לפצוי בגין מעשי הנתבע והנזק שניגרם לה. אשר לאחריות הנתבע: סעיף 42 א לפקודת הראיות ]נוסח חדש[ התשל"א 1971- קובע כדלקמן: 42 א. "

..יש להמנע ממצב בו אומדנא תביא לתוצאה "קלוטה מהאויר", מעין פשרה ללא הסכמה שאיננה מעוגנת היטב בנסיבות התיק ובגדרי המחלוקת בין הצדדים" ע"א 1203/13 שמואל טומשובר נ' 19 ארט אופיק בע"מ ( 06.05.2015 ).

ניתן לפירסום בהשמטת פרטים מזהים.

...

במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי", יש לקבוע כי הכספים שהנתבעת הורשעה בקבלתם, הם הם הכספים שהנתבע גנב מהתובעת.

בנסיבות אלה אני דוחה את טענת הנתבע לקיזוז שווי הרהיטים.

לסיכום: סך הפיצוי שנפסק לטובת התובעת הינו כדלקמן : סך של 78,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 03.01.14 ועד לתשלום בפועל.