ועדת תעסוקה: חוק חיילים משוחררים

[בע"מ 2205/09 פלונית – היועץ המשפטי לממשלה (22.4.09)] יש להדגיש כי בעיניין דולאני נדונה סמכותו של בית הדין להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית מכח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995 ועל הגשת ערעור על החלטת ועדת התעסוקה מכח חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949, אולם משמחוק הגימלאות אף הוא לא משתמעת שלילת הסמכות להאריך את המועד, חלה ההלכה שנפסקה בעיניין דולאני גם על הליך זה. על אף שבית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת העירעור על ידי התובע, בבחינת המקרה הקונקרטי המונח לפתחנו, מסקנתנו הנה כי לא היתקיימו טעמים מיוחדים המצדיקים זאת.

...

ביום 6.4.14, השיבה רמ"ד פרישה ונפגעים כי: "אנו ערים לפניות החוזרות של מרשך... יחד עם זאת, ככל שלא יומצא לנו מסמך מגורמי צה"ל, המאשר כי מרשך אכן נדרש לשירות ביטחון בן 3 שנים, הרי שלא נוכל להיעתר לבקשתו...". במענה נוסף מיום 21.5.2015, נכתב כי: "הסוגיה נבדקה לעומקה מס' פעמים ע"י הגורמים הרלוונטיים במשטרת ישראל... בהתאם למסמכים שבידנו, הוטלה עליך חובת שירות ביטחון של שישה חודשים בלבד בשירות החובה בצה"ל. בנסיבות אלה, אין לנו, כמשטרה, כל סמכות להכיר לך בתקופת שירות ארוכה משישה חודשים, לצורך השירות המומר..." בהמשך לכך, ביום 6.4.2014, התקבלה תשובתה של רמ"ד פרישה ונפגעים מאגף משאבי אנוש במשטרה, לפיה, הם ערים לפניות החוזרות של התובע, אך יחד עם זאת, ככל שלא יומצא מסמך מגורמי צה"ל, המאשר כי התובע נדרש לשירות ביטחון בן 3 שנים, הרי שלא ניתן להיעתר לבקשתו.

אין בידנו להסכים לניתוח האמור של הדברים, אנו מקבלים את עמדת הנתבעת שלפיה אין בכך ללמד על שירות חובה בן שלוש שנים, אלא על כך שרשויות המדינה אפשרו לתובע לשרת במשטרה למרות שבאותה עת ניתנה הוראה כי חייבי שישה חודשי שירות לא יופנו למשטרה.

מסמך מיום 26.11.1974, מאת מפקד לשכת הגיוס באר שבע (שברובו אינו קריא), שלפיו: "אין מאפשרים גיוסם של בעלי נתונים כשלו בטרם יסיימו שירותם הצבאי.. אישור זה לא ישמש תקדים למקרים אחרים." אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי אין במסמך כדי ללמד על הבטחה שניתנה לתובע בדבר שירות חובה במשטרה משך שלוש שנים.

המסקנה איפה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ואף לגופו של עניין.

בעניינינו המתח האמור אינו חל במישרין, שכן התובענה הוגשה לועדת התעסוקה מכוח חוק חיילים משוחררים, וסעיף 129 לפקודת בתי הסוהר וסעיף 93א לפקודת המישטרה אינם חלים, על פי לשונם, במצב דברים זה. טענת המדינה היא כי יש לפרש את סעיף 129 ו- 93א בהרחבה, לאור תכליתם, כך ששלילת הסמכות אינה מכוונת רק כלפי בית הדין לעבודה, אלא כלפי כל גוף – לרבות ועדת התעסוקה – הנידרש להכריע בענין המנוי בסעיפים האמורים.

...

בנסיבות אלה, ובשים לב להוראות חוק חיילים משוחררים ודברי ההסבר לתיקון סעיף 129 לפקודת בתי הסוהר – אנו סבורים כי במארג הנורמטיבי הקיים לא נמצא כלי קיבול המאפשר הכלת התכלית הנטענת.

אילו קושי מעשי זה היה מחויב בראי המארג הנורמטיבי (כפי שהיה בענין זליג ובן שאנן) לא היה מנוס מאימוצו, אולם במקרה דנן המארג הנורמטיבי – כפי שפרטנו לעיל – מוביל למסקנה שונה, ואותה אנו מאמצים.

סוף דבר – הערעור מתקבל, והתובענה הכספית תוחזר לדיון בוועדת התעסוקה, תוך שנרשמה הצהרת המערער – המצוטטת בסעיף 2 לעיל – כי ימחוק מתביעתו לוועדת התעסוקה את הסעד לביטול נוהל וכי זה יימחק ממנה.

לפנינו בקשה לביטול החלטה אשר דחתה את בקשתו של המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ועדת התעסוקה מכוח חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט – 1949 (להלן בהתאמה: הוועדה ו- חוק חיילים משוחררים).

...

כמו כן, אין אני מקבלת את טענת המבקש לפגיעה בזכויותיו הדיוניות וכי יכול הוא היה להתייחס לנימוקים בגינם נדחתה הבקשה לו היתה ניתנת לו אפשרות תשובה, שכן עיון בנימוקים בגינם נדחתה הבקשה מעלה כי הם מבוססים על העדר התייחסות לנושאים שהיה על המבקש לכלול במסגרת הבקשה עצמה (כגון העדר התייחסות לטעמים המצדיקים הארכת מועד, והעדר התייחסות לשיהוי הרב בהגשת הבקשה וסיכויי הערעור), ולא על טענות עובדתיות שנטענו על ידי המשיבה ושהמבקש לא יכול היה להתייחס אליהן בבקשתו בטרם עיין בתגובה.

בהקשר זה, ראוי לציין את דברי בית הדין הארצי בע"ע 1123/00 בית ספר תיכוני עירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו – יצחק צויזנר (27.6.01), שצוינו בעת בחינת סבירותה החלטת פיטורים שהתקבלה על ידי דירקטוריון הנתבעת, אך יפים גם לענייננו: "כלל הוא, כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית הדין אף לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות." בענייננו, לא שוכנעתי כי המבקש הצביע בבקשת הביטול על טעמים מיוחדים אשר עשויים להצדיק הארכת מועד או כי נפל בהחלטת הועדה פגם המצדיק את התערבות בית הדין, זאת בהינתן היקף הביקורת המנהלית שעל בית הדין להפעיל ומשלא הוכח קשר סיבתי בין פיטורי המבקש לבין החלטת הפיטורים (נוכח מועד תחילת המילואים ביום 18.11.12 אליהם נקרא המבקש במסגרת 'צו 8', ושעה שהשימוע למבקש התקיים ביום 21.10.12, ומכתב סיום העסקה הינו מיום 28.10.12 ושעה שנקבע כי הפיטורים נכנסו לתוקף ביום הקריאה לצו 8), דבר המשליך על סיכויי הערעור, כאשר לכך מצטרף השיהוי הרב בהגשת הבקשה, אשר הוגשה למעלה מ- 7 שנים ממועד החלטת הועדה, כאשר ההסבר שניתן על ידי המבקש בבקשתו אינו יכול להצדיק שיהוי ניכר שכזה, בפרט כשהמבקש מודה כי כבר בשנת 2015 התברר לו כי המשיבה אינה בהקפאת הליכים וכי ביכולתו לנקוט בהליכי ערעור ופנה לקבלת סיוע משפטי, ולמרות זאת בקשתו הוגשה באופן עצמאי רק בחלוף למעלה מחמש שנים.

לאור האמור, הבקשה נדחית והחלטת בית הדין מיום 30.3.21 תיוותר על כנה.

סעיף 41א לחוק חיילים משוחררים קובע איסור לפטר עובד אשר נקרא לשירות מילואים, ובסעיף 21 (א) לחוק, מוסדרת סמכות ועדת התעסוקה, כך: "אדם הטוען שחוק זה מקנה לו זכויות ושזכויותיו אלה הופרו (הנקרא להלן "תובע"), רשאי תוך זמן המתקבל על הדעת לפנות לוועדת תעסוקה בבקשה שתפסוק בכל ענין הנוגע לזכויותיו האמורות".

...

לטענת המשיב יש לדחות את הערעור ולהעלות את סכום הפיצוי, מהנימוקים הבאים: קודם לערעור זה המערערת לא העלתה טענות בדבר חישוב שכרו הקובע של התובע, שחושב לפי בסיס שכר בסך 13,500 ₪.

משכך, שוכנעתי כי אין להידרש להן, כדי להימנע מעיוות דין.

אשר על כן מתקבל הערעור שכנגד, ועל המערערת לשלם למשיב פיצוי בשיעור חמש משכורות, תחת הפיצוי שנקבע.

סוף דבר הערעור על החלטת ועדת התעסוקה נדחה.

בהחלטת בית הדין האיזורי מיום 30.3.2021, נדחתה בקשתו של המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ועדת התעסוקה מכוח חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט – 1949 (להלן: חוק חיילים משוחררים), (כבוד השופטת אסנת רובוביץ-ברכש, סע"ש 64025-11-20).

...

תמצית טיעוני הצדדים בבקשה לטענת המבקש, מתקיים בעניינו טעם מיוחד להארכת מועד, שכן האיחור בהגשת ההליך הערעורי נעוץ בעיכוב בהסדרת הייצוג על ידי משרד הביטחון, מסיבות שאינן תלויות בו. עוד טען המבקש, כי יש להיעתר לבקשה, שכן סיכויי ההליך הערעורי "טובים בצורה מובהקת" וכן על מנת למנוע עיוות דין למבקש.

זאת, מכמה טעמים: ראשית, מדובר באיחור ניכר בן 48 יום בהגשת הבקשה להארכת מועד, כאשר לא מצאנו בטיעוני המבקש הסבר לכך שלא הוגשה על ידו לכל הפחות בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה בבקשת הביטול סמוך לקבלת ההחלטה, וטרם חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור.

שלישית, וזה העיקר, לנוכח האמור בהחלטה זו בעניין סיכוייה של בקשת רשות הערעור והשיהוי הקיצוני בנקיטת הליכים על ידי המבקש, ותוך עריכת איזון בין זכויותיהם הדיוניות של הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין אין די בטענותיו של המבקש אודות העיכוב בהסדרת ייצוגו, על מנת לגבור על אינטרס סופיות ההליכים של המשיבה, שהוא בעל עוצמה גבוהה בנסיבות העניין.

לאור האמור, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור נדחית.