ועדת ערר סיעוד בביטוח לאומי

לפני בקשת המוסד לביטוח לאומי (להלן- המוסד) לשינוי סיווג ההליך, כך שיידון כתביעה ולא כערעור על החלטת ועדה לעררים לעניין מצב תיפקודי בענף הסיעוד.

...

לסיכום, מוצע למוסד לביטוח לאומי להסכים כי עניינה של המבוטחת ידון כערעור על החלטת הוועדה מיום 1.8.16 בהתאם להוראות סעיף 213 לחוק.

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 42263-06-16 05 דצמבר 2017 לפני: כב' השופטת חופית גרשון-יזרעאלי המערערת ליזה בוקסר ע"י ב"כ: עו"ד ינון תמרי, מטעם הלישכה לסיוע משפטי המשיב המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד אריק יעקובי פסק דין

כמו כן, בהערכת התלות שבוצעה למערערת ביום 2.2.15 צוין כי המערערת מודעת למצבה, מיתמצאת בזמן, במקום ובסביבה, ומסרה פרטים לעניין סדר היום והטיפול התרופתי; אשר לייצוג בפני הועדה, על פי התעוד שצורף לתשובת המשיב, מועד הדיון בפני הועדה תואם עם בתה של המערערת (לאחר שהמערערת זומנה לדיון קודם ולא התייצבה), ואכן התייצבו לדיון בפני הועדה הנכדה ובעלה, שהיו מוסמכים לייצג את המערערת, בהתאם לתקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד)(ועדות עררים), התשס"ט- 2009; אף לגופו של עניין סבור המשיב כי דין העירעור להדחות, מאחר שטענות המערערת נטענות במישור המקצועי-רפואי, ואין להתירן במסגרת הליך זה, שעניינו ביקורת שיפוטית בשאלת חוק בלבד.

...

טענות המשיב: יש לדחות את הערעור, מאחר שהוגש בחלוף שמונה חודשים ממועד שיגור ההחלטה (שהתקבלה, כאמור, ביום 27.8.15, ואילו הערעור הוגש בחודש 6/2016).המשיב אמנם אינו נוהג להעלות טענת התיישנות כעניין שבשגרה, אך לאור פרק הזמן הממושך שחלף אין מנוס מלעשות כן. בהקשר זה אין לקבל אף את טענת המערערת בדבר העדרו של גורם מוסמך לצורך הגשת הערעור.

כמו כן, בהערכת התלות שבוצעה למערערת ביום 2.2.15 צוין כי המערערת מודעת למצבה, מתמצאת בזמן, במקום ובסביבה, ומסרה פרטים לעניין סדר היום והטיפול התרופתי; אשר לייצוג בפני הוועדה, על פי התיעוד שצורף לתשובת המשיב, מועד הדיון בפני הוועדה תואם עם בתה של המערערת (לאחר שהמערערת זומנה לדיון קודם ולא התייצבה), ואכן התייצבו לדיון בפני הוועדה הנכדה ובעלה, שהיו מוסמכים לייצג את המערערת, בהתאם לתקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד)(ועדות עררים), התשס"ט- 2009; אף לגופו של עניין סבור המשיב כי דין הערעור להידחות, מאחר שטענות המערערת נטענות במישור המקצועי-רפואי, ואין להתירן במסגרת הליך זה, שעניינו ביקורת שיפוטית בשאלת חוק בלבד.

בסיכום ביקור של רופאת גריאטריה, ד"ר נטליה מקר, מיום 19.11.2014, נכתב בממצאי הבדיקה: "התמצאות חלקית בזמן מקום, מודעת למצבה, בעיית זיכרון לטווח קצר ומושהה... בדיקת שעון לקויה... ירידה קוגנטיבית מסוג דמנציה". נוכח הירידה הקוגניטיבית והדמנציה שממנה סובלת המערערת (אף אם מדובר בדמנציה קלה), בשילוב עם גילה המבוגר (בת 88 במועד התכנסות הוועדה), אין זה מוצדק וראוי לעמוד על טענת ההתיישנות במקרה זה. זאת, בפרט משמצאתי כי דין הערעור להתקבל גם לגופו.

סוף דבר, הערעור מתקבל.

אשר למהות ההליך טען המוסד כי החל מיום אפריל 2012 פגה הוראת השעה בדבר קיום ועדות ערר לעניין מצב תיפקודי (סעיף 230ב' לחוק), אך על מנת שלא לפגוע במבוטחים החליט המוסד, החל ממועד זה, לאפשר למי שמבקש - לבחון מחדש את הערכת התלות על ידי יועץ האחראי על הערכות התלות וכן על ידי ועדה מייעצת.

המשיב בתשובתו טען את הדברים הבאים: אשר למבחן ה-IADL נטען כי אין צורך בשינוי חקיקה על מנת לעבור למבחן זה, וכי הדבר נעשה בהסכמה בין באוצר והביטוח הלאומי; אין לקבל את טענת המוסד בדבר העלויות של מעבר למבחן ה-IADL; אין ממש בטענת המוסד לפיה מבחן ה-IADL חל רק במסגרת שר"ם נטען כי המעבר משר"ם לגימלת סיעוד הנו מעבר טכני בלבד ולא אמור ליגרור שינוי בסוג המבחן; וועדת בן יהודה הגיעה למסקנה שעבור מבוטח עוור, זקן, בודד וחולה נפש יש לנהוג במבחני IADL.

...

להלן נפרט את טעמינו: לגופו של עניין, מקובלת עלינו טענת המוסד לפיה המבחן לבחינת תלות המבוטח בעזרת הזולת לביצוע פעולות היום יום הינו, בהתאם לחוק, מבחן ה-ADL וכי לא חל שינוי חקיקתי או אחר בענין זה. בפסק הדין בעניין לייבוביץ' התייחס בית הדין להעדפת מבחן ה-ADL על פני מבחן ה-IADL ונקבעו הדברים הבאים: "מדינת ישראל אכן דואגת לרווחת כל האוכלוסיה, לרבות הקשישים והמוגבלים, אולם המסגרת התקציבית הציבורית אינה מאפשרת להידרש לכל הצרכים, ועל המחוקק להתחשב בה בבואו לקבוע את מדיניות הביטחון הסוציאלי. כך נעשה לגבי החקיקה בענף הסיעוד וכאשר המחוקק בחר ב-ADL (ולא ב-IADL) ככלי לבחינת תפקוד הקשיש. החלטות אלה היו סבירות והתחשבו באיזון הדרוש בין מתן שירות לקשיש לבין התקציב שניתן להקציב למטרה זו. פסיקתו של בית-הדין זה נאמנה הן לתכליתה של החקיקה והן ללשונה, ואין מקום לשנותה לפירוש הנוגד את תכליתה של החקיקה. אין מקום שבית-דין זה יאמץ את כלי ה-IADL בניגוד לרצונו של המחוקק ומחוקק המשנה." (ההדגשה הוספה, א.א).

יחד עם זאת, בנסיבות העניין, משמצאנו כי לגופו של עניין יש לדחות את טענת המשיב כנגד הערכת התלות שנערכה לו אשר התבססה על טענתו בענין סוג המבחן הנכון, לא מצאנו כי יש טעם להחזיר את עניינו לבית הדין האזורי על מנת שישוב וידון בהחלטת פקיד התביעות בהליך המתאים.

סוף דבר הערעור מתקבל ופסק דינו של בית הדין האזורי מבוטל.

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 56937-03-16 17 נובמבר 2017 לפני: כב' השופט אלעד שביון המערערת: א.מ. ע"י ב"כ עו"ד רפאל קיציס המשיב: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ עו"ד אטי דקל פסק דין

סעיף 230ב לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995 (להלן - החוק) קובע, כי הוראות סעיף 213 לחוק יחולו על החלטות של ועדת ערר בתחום הסיעוד.

...

דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבור כי דין הערעור להידחות.

על כן אני סבור, כי לא ניתן לראות בכך פגם משפטי.

סוף דבר – הערעור נדחה.

מיסמך אשר הוגש על ידי ההגנה ביום 29.12.15, מלמד כי הנאשם נבדק על ידי וועדת העררים לגימלת סיעוד בביטוח הלאומי ונקבעה לו דרגת סיעוד לפיה הוא "תלוי לחלוטין בעזרת הזולת". מיסמך נוסף מיום 3.4.16, מטעם דר' רוברט רוזנברג אשר הנו מומחה לרפואה גריאטרית מטעם קופת החולים כללית, מציין זה הנאשם "זקוק לעזרה רבה בלבוש, זקוק לעזרה מלאה ברחיצה, אינו שולט על השתן או פעולות המעיים... וכן אינו יציב בהליכה". שבעה חודשים חלפו, וביום 11.1.17, הוגשה לעיוני על ידי המאשימה בקשה דחופה לחידוש הליכים.

...

עוד נאמר בהבהרה זו כי לא ניתן לשלול התנהגות אשר מהווה "הצגה קלינית" אשר מטרתה להרשים את הבודק, אך יש בהתנהגות זו כדי ללמד על "לקות הנגזרת מהפגימה המוחית האורגנית". ביום 24.12.17, נרשם פרק נוסף בעלילה מפותלת זו. על פי הודעתה של עו"ד אחינועם צוריאל מענף התביעות במע"מ, ביום 19.12.17, סמוך לשעה 13:35, צפתה בנאשם צועד ברחוב ששת הימים בירושלים, כאשר הוא "נקי ומסודר, לבוש היטב בחליפה, צועק לאיטו ומעשן מקטרת... צעד לבדו, ללא כל עזרה ולא ליווי של גורם מטפל... ניכר היה שאין לו קשיי התמצאות במרחב והוא יודע לאן הוא הולך...". לאחר שעיינתי בכל אלו, ולנוכח העובדה כי שימוע גזר הדין קבוע ליום 1.1.18, הרי שאני קובע כדלהלן: הנאשם עבר עבירות חמורות והורשע בביצוען.

אני מורה לשירות בתי הסוהר לבחון עניין זה ולהגיש לעיוני חוות דעת מוסדרת עד ליום 1.2.18.

בשלב זה, אם כן, לא תינתן התייחסות ראייתית או עונשית למזכרים אלו, אך ישנם פתרונות משפטיים שונים למצב מורכב זה, ומשכך, יודיעוני הצדדים עד ליום 1.2.18, את עמדתם בעניין זה. נוכח כל אלו, נדמה כי שימוע גזר הדין צריך שיידחה עד שיתבררו נקודות אלו, ומשום כך אני קובע לשימוע גזר הדין ליום 19.2.18 בשעה 13:00.