ועדת הערר מעל הועדה המקומית במוסדות התכנון

וכך נקבע בעיניין זה בעת"מ (חיפה) 41595-10-11 מ.מ.ש מלונות בוטיק בע"מ נ' ועדת ערר תיכנון ובנייה מחוז חיפה ( פורסם בנבו): "אין ספק כי בהירארכיה של מוסדות התיכנון מצויה ועדת הערר מעל הועדה המקומית

...

לא נראה לי כי ניתן להטיל ספק בכך שכוונת הועדה המחוזית, עובר לפרסום התנאים הייתה כי לא תיבנה כל תוספת למבנים מעל לגובה של 2.65 קומות.

סוף דבר: כמפורט בפסק הדין, נראה לי כי לא ניתן לקבל את פרשנות העותרת בהתייחס לתנאים המגבילים.

העתירה נדחית.

ראה עע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת (לישכת המסחר) נ' ועדת ערר לתיכנון ולבנייה, מחוז דרום, פ"ד נח(3) 199 (2004): "אלא שאף אם נצא מתוך הנחה שהחלטתה של הועדה המקומית הייתה סבירה, בלי שאקבע כך, אין בעובדה זו כדי להצדיק היתערבות בהחלטתה של ועדת הערר. השאלה המרכזית הניצבת לפנינו היא אם החלטתה של ועדת הערר הנה סבירה, ולא אם החלטת הועדה המקומית הייתה סבירה. החלטתה של ועדת הערר אינה הופכת לבלתי סבירה אך משום שהיה ניתן לקבל החלטה סבירה אחרת מזו שהיא קיבלה. בהקשר זה יצוין שועדת הערר היא מוסד התיכנון הבכיר והמקצועי לעניין אישורים לשימוש חורג. בהרכב הועדה הושם דגש על מומחיות חבריה בעינייני תיכנון ובנייה (ראה סעיף 12א לחוק). ועדת הערר מצויה מעל לועדה המקומית בהירארכיה התכנונית, והחלטתה של ועדת הערר שעניינה שימוש חורג היא החלטה סופית מטעם רשויות התיכנון. במסגרת סמכותה של ועדת הערר, במסגרת ערר שהוגש לה, היא רשאית להחליף את שיקול-דעתה התיכנוני של הועדה המקומית בשקול-דעתה התיכנוני שלה ולקבל החלטה תכנונית אחרת מזו שקבלה הועדה המקומית. כך עשתה ועדת הערר בעניינינו, ואם החלטתה ראויה היא ובמיתחם הסבירות, לא היה מקום להתערב בה רק משום שהחלטתה של הועדה המקומית הייתה סבירה גם היא." (בפיסקה 13).

...

ראה גם עת"מ (מינהליים חי') 726-08 ג'ורג'ית מור נ' ועדת ערר מחוז צפון (פורסם בנבו, 09.07.2009): "לא שוכנעתי כי במקרה דנן, הפעילה הועדה את שיקול הדעת המוקנה לה בעניין זה באופן בלתי סביר המצדיק התערבות. הנושאים שהועלו על ידי העותרים בערר שהוגש על ידם, אינם נושאים אופי כלל ציבורי, אינם בעלי חשיבות עקרונית, ואין להם השלכה רוחבית מעבר לבעלי החלקה הנדונה. כך, אף אין בערר כל סוגיה משפטית או תכנונית עקרונית. לפיכך, הערר אינו מעורר עניין חשוב מבחינה ציבורית עד כדי הצדקה לערב את הועדה המחוזית. אשר על כן, לא נפל פגם בהחלטת הועדה בדחותה את הבקשה לרשות ערעור לועדה המחוזית." (בפסקה 39).

בהקשר זה מדברת בעד עצמה העובדה שהוועדה המקומית, שאף היא היתה רשאית לבקש רשות לערור על החלטתה של ועדת הערר, בחרה שלא לעשות כן למרות שהיא אמונה על שמירת האינטרסים של הציבור הרחב, דבר המחזק את המסקנה כי לא מתעוררת בעניננו כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית מיוחדת.

נוכח האמור לעיל, העתירה נדחית.

נטען כי האמור חל ביתר שאת בהנתן שועדת הערר היא מוסד תיכנון הניצב מעל הועדה המקומית בהירארכיה של מוסדות התיכנון ואינה כפופה להסכמותיה.

...

כך, גם אם אלך עם העותר כברת דרך ניכרת ואקבע כי אמנם קיימת סתירה בין האופן בו הוגדרה הקומה בהיתרים השונים – ההיתר משנת 1935 וההיתר משנת 1945 - ועל מנת לקבל טענה זו אף אדלג על המשוכות הנכבדות ובכלל כך – על הקביעה ולפיה ההיתר משנת 1935 לא בוצע ויתרה מכך, על העובדה שגם בהיתר משנת 1935 קיימת סתירה הואיל ובדפוס נכתב "קומה א'" ואולם, קיימת תוספת בכתב יד ולפיה מדובר ב"קומת מרתף" – הרי שלמרות זאת לטעמי דין טענותיו של העותר להידחות.

ריכוז האמור מלמד כי דין טענותיו של העותר ולפיהן הבקשה להיתר עומדת בסתירה לתכנית מתאר להידחות ופועל יוצא מכך הוא שדין העתירה להידחות, הואיל ולא נפל כל פגם בהחלטת ועדת הערר אשר דחתה את עררו של העותר על הסף, משלא קמה לעותר זכות בדין ובפסיקה להגשתו.

סוף דבר; לאור האמור והמפורט – העתירה נדחית.

יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בעע"מ 4897/06 בוקבזה נ' עריית ירושלים אגף הרשוי הוועדה המקומית ואח' (16/01/08): "בהירארכיה של מוסדות התיכנון מצויה ועדת הערר מעל הוועדה המקומית, והיא רשאית להחליף את שיקול דעתה התיכנוני של הועדה המקומית בשקול דעתה התיכנוני שלה ולקבל החלטה תכנונית אחרת מזו שקבלה הועדה המקומית (השוו: "402/03 402/03 עמותת העצמאים באילת (לישכת המסחר) נ' ועדת הערר לתיכנון ולבנייה, מחוז דרום, פ"ד נח(3) 199, 215 (2004)".

...

בנסיבות העניין, סבורני כי לא נפל פגם בהתנהלות ועדת הערר, לרבות בכך שבעקבות עדכון הוועדה המקומית אודות אישור מסמך המדיניות עד לגיבוש מסמך מדיניות עירונית לשימור, מצאה ועדת הערר לנכון להבהיר במסגרת הבקשה לעיון חוזר את הוראות המעבר שנכללו במסמך המדיניות, בשים לב להוראות תכנית חפ/2000.

בהינתן האמור, מקובלת עלי טענת ועדת הערר כי משעה שוועדת הערר קבעה את הפרשנות המשפטית לעניין אופן הטיפול בבקשת היתר בהעדר אישור מסמך מדיניות עירונית לשימור, ומשלא הוגשה עתירה כנגד אותה פרשנות וזו הפכה להיות חלוטה, היה על הוועדה המקומית לפעול בהתאם לפרשנות שניתנה על ידי ועדת הערר ביחס לכל סוגי בקשות ההיתר המתייחסות לשטח המורשת הבנויה, ולא ניתן לקבוע דין שונה ביחס לבקשות דומות.

סוף דבר סיכומו של דבר ולאור האמור לעיל – העתירה נדחית.

כך הם פני הדברים גם בהקשר דנן, של סמכות הבקורת של ועדת הערר על החלטות ועדה מקומית לענין אישור לשימוש חורג: "השאלה המרכזית הניצבת לפנינו היא אם החלטתה של ועדת הערר הנה סבירה, ולא אם החלטת הועדה המקומית הייתה סבירה. החלטתה של ועדת הערר אינה הופכת לבלתי סבירה אך משום שהיה ניתן לקבל החלטה סבירה אחרת מזו שהיא קיבלה. בהקשר זה יצוין שועדת הערר היא מוסד התיכנון הבכיר והמקצועי לעניין אישורים לשימוש חורג. בהרכב הועדה הושם דגש על מומחיות חבריה בעינייני תיכנון ובנייה (ראה סעיף 12א לחוק). ועדת הערר מצויה מעל לועדה המקומית בהירארכיה התכנונית, והחלטתה של ועדת הערר שעניינה שימוש חורג היא החלטה סופית מטעם רשויות התיכנון. במסגרת סמכותה של ועדת הערר, במסגרת ערר שהוגש לה, היא רשאית להחליף את שיקול-דעתה התיכנוני של הועדה המקומית בשקול-דעתה התיכנוני שלה ולקבל החלטה תכנונית אחרת מזו שקבלה הועדה המקומית" (עע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת נ' ועדת ערר לתיכנון ולבנייה מחוז דרום, פ"ד נח(3) 199, 215 (2004).

...

נוכח כל האמור יכולנו להסתפק באימוץ מכלול ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא, אשר נתן מענה ראוי וממצה לטענות השונות שהעלו המערערים, ולדחות את הערעורים.

אי התערבות בשיקול דעת תכנוני-מקצועי של מוסדות התכנון דומה שאין מנוס מלחזור ולשנות גם כאן את ההלכה, עליה שב וחזר בית משפט זה פעמים רבות, ולפיה בית המשפט לא יתערב בהחלטות מוסדות התכנון המבוססות על שיקולים תכנוניים מובהקים.

החלטת ועדת הערר בענייננו, כפי שפורט לעיל, היא החלטה תכנונית-מקצועית מובהקת, מנומקת ומפורטת כדבעי, אשר התקבלה לאחר הליך סדור ומקצועי, ועל כן בדין הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה החלטית כי אין כל עילה להתערבותו בהחלטה זו. זו גם מסקנתי.