ועדת אי כושר דוחה אובדן כושר השתכרות של 50%

בפסק דינו דחה בית הדין האיזורי את ערעור המבקשת על החלטת הועדה לעררים (אי כושר) מיום 23.6.16, אשר היתכנסה לאחר פסק דין, וחזרה על קביעתה שלפיה המבקשת איבדה פחות מ-50% מכושר הישתכרותה (להלן גם: הועדה).

ביום 23.6.16 היתכנסה ועדת הערר בעקבות פסק הדין המחזיר ושמעה את דברי ב"כ המבקשת, כדלקמן: "הועדה מתכנסת בעקבות פסק דין בית הדין האיזורי לעבודה. הועדה התבקשה להתייחס לחוות דעת רופאה תעסוקתית ד. בן דוד המפרטת בהרחבה את מצבה הרפואי ואת וההגבלות התפקודיות המונעות מהתובעת לשוב למעגל העבודה וקובעת שהתובעת נימצאת באובדן כושר עבודה מוחלט אם מבחינת מצב נפשי עם דכאון מג'ורי ממושך עם מגמת החמרה וכן מצבה הגופני הקשה בעיקר בעיה אורולוגית סובלת מדלקות זיהומיות חוזרות מטופלת באשפוזים ע"י ערוי ואנטיביוטיקה כל הזמן במיטה ובשירותים ובטיפולים רפואיים הולכת לאורולוג פסיכיאטר כל הזמן סביב הטיפול אין איכות חיים.

...

כל אלה הביאו את הוועדה למסקנה שונה מזו של ד"ר בן דוד, ואת זאת הסבירה ונימקה הוועדה עת ציינה כי לדעתה המבקשת "אכן מוגבלת במאמץ גופני משמעותי עבודת כפיים מאומצת בחשיפה לדחק ולחץ נפשי עם צורך בנגישות לשירותים אך יכולה לעבוד בעבודות מתאימות...". הוועדה המשיכה ופירטה את סוג העבודות שעשויות להתאים, לדעתה, ליכולותיה ומגבלותיה הרפואיות של המבקשת.

סוף דבר בשים לב לכל האמור, לא מצאתי שנפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי או בהחלטת הוועדה, המצדיקה מתן רשות ערעור.

לפיכך, דין הבקשה להידחות.

זהו ערעור על החלטת הועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 27.04.17 ("הועדה לעררים"), אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% לפחות מכושרו להישתכר החל מתאריך 01.05.15 ("ההחלטה").

אימוץ חוות דעת פקידת השקום או דחייתו הוא עדיין במתחום שיקול דעתה המקצועי של הועדה.

שכן אם המערער מסוגל או מוגבל לעבודה בישיבה בלבד, תוך שהוא לא יכול לנעול נעל, סובל רבות מכאבים וזקוק למנוחות תכופות, עולה השאלה אם כך, מדוע לא אימצה הועדה את דו"ח פקידת השקום לפיה יש לראות במערער כמי שאיבד כושרו להישתכר באופן חלקי בשיעור 65% לצמיתות.

בין קביעה שתוצאתה, כי המערער מסוגל לעבוד לבין קביעה שהמערער כלל אינו מסוגל לעבוד, ישנו מרחב תימרון בקבלת ההחלטה לגבי אובדן כושר הישתכרותו של המערער וניתן בין שני קצוות אלו לקבוע גם אובדן חלקי של כושר הישתכרות – כפי שקבעה פקידת השקום.

...

מנגד, טען המשיב כי דין הערעור להידחות.

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להתקבל.

סוף דבר נוכח כל האמור, הערעור מתקבל כך שעניינו של המערער יוחזר לוועדת העררים לאי כושר, באותו הרכב, על מנת שתדון מחדש בעניינו של המערער תוך התייחסות לליקויו של המערער ומידת השפעתם המצטברת על כושרו לעבוד ולשקול עמדתה בשנית תוך התייחסות לנתוניו האישיים לרבות, השכלתו ועברו התעסוקתי.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 22.3.2022 אשר קבעה כי המערערת לא איבדה כדי 50% מכושר הישתכרותה ודחתה את הערר (להלן – ועדת ערר).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפניי ולאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

סוף דבר לאור כל האמור והמפורט לעיל מצאתי כי דין הערעור להתקבל כדלקמן: עניינה של המערערת יושב לוועדה בהרכב חדש אשר תדון בעניינה מבראשית.

המערערת ובא כוחה טענו בפני הוועדה כך: הועדה קבעה כי לא ניתן לידון באי הכושר של המערערת, משמצבה הנפשי של המערערת נגרם עקב אירועים שהתרחשו בחו"ל ופירטה החלטתה כך: ביום 6/10/21, בעקבות החלטת הוועדה, דחה פקיד התביעות את התביעה בזו הלשון: "לא איבדת עקב הליקוי 50% מכושרך להישתכר החל מיום ה- 17/5/16". על החלטה זו הוגש העירעור שלפני.

בנוסף לכך טענה המערערת כי שגתה הוועדה הרפואית עת לא נימקה את החלטתה ומסקנותיה בדבר כושרה להישתכר, בזמן שהיא סובלת ממוגבלויות רפואיות בשיעור גבוה לצד נתונים אישיים מוגבלים מאוד.

...

בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב נוהל בשנת 2003 הליך שבו נדון עניין התושבות כאשר בסופו של דבר ההליך נמחק והמערערת הודיעה, כי בכוונתה "להתמקד בערעור על הוועדה הרפואית בעניין אחוזי הנכות שנקבעו". בתאריך 19/6/16 המערערת עברה תאונה בדרכה לעבודה באוטובוס ואז היא אובחנה בין היתר בשבר בעצם הזנב ועוד בעיות אורתופדיות ואז החלה גם התדרדרות במצבה הנפשי.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בפרוטוקול הוועדה וכן במכלול המסמכים שבתיק, מצאתי, כי דין הערעור להתקבל מהטעמים הבאים: בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים שנוסחה כך: כאן המקום לשוב ולהדגיש כי פסק דין זה ניתן בתובענה בה תקפה המערערת דנן את החלטת פקיד התביעות מיום 29.1.18, בה נקבע, כאמור, כי אי כושרה של המערערת להשתכר לא נגרם בהיותה תושבת ישראל.

המשיב ישלם הוצאות בסך 5,000 ₪ למערערת תוך 30 ימים מהיום.

לאור זאת דוחה את הערר ולראות כמי שאיבד מכושרו להישתכר עד 50 אחוז [כך המשפט במקור] והועדה דוחה את הערר.

סעיף 209 לחוק הביטוח הלאומי, שאליו הפניתה גם הרשמת את הצדדים, מורה לפקיד התביעות (ובהתאמה, לועדה לעררים (אי כושר)) לשקול "גם את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודתו במלואה או בחלקה, ועל יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מיקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעבוד בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו". בעיניין מוהרה הסביר השופט פליטמן (כתוארו אז) את הוראת החוק כך- "נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים ניתן של המערער כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אוביקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת" ( ההדגשה הוספה, עב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי (15.4.04), בפיסקה 5.

הועדה אמנם מציינת את גילו, השכלתו ועבודתו (הפיזית) הקודמת אך לא ניתן להיתחקות אחר הלך מחשבתה בהיעדר דיון על השלכתם של אלה על כושר הישתכרותו בהיתחשב במיגבלות הרפואיות שהיא עצמה מכירה בהן,זאת, כפי שנפרש גם בהילכת מוהרה.

...

לאור האמור טען המערער כי החלטת הוועדה מהווה מסקנה בלבד, וביקש כי עניינו יוחזר לוועדה באותו הרכב על מנת שזו תנמק את החלטתה.

כמו כן הוסיף המוסד כי "יש לשקול את המסר והדרישה המצופה מן הרופאים בוועדות", שאינם משפטנים "ובאמת לא ברור כיצד מצופה שיתייחסו לאלמנט הגיל / השכלה / עבר תעסוקתי מעבר להתייחסות הקיימת בתיק". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערעור, בתשובת המוסד, בפרוטוקול הוועדה לעררים מושא הערעור ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

זאת מן הטעמים המפורטים להלן.

לאור זאת, הערעור מתקבל.