התובע הגיש תביעה לקביעת נכות זמנית ונכות קבועה, ואולם ועדות רפואיות של המל"ל קבעו כי לא נותרה אצלו נכות עקב הארוע.
המוסד של הבאת ראיות לסתור אינו מוסד "ערעורי" על החלטת הגוף שקבע את הנכות על פי דין (שכן ההנחה היא שלצורך ערעור על אותו גוף, קבועה בדין דרך נפרדת לכך), אלא הוא נועד להתערב מקום שקיים ליקוי מהותי, היורד לשורשם של דברים, אשר אינו מאפשר לסמוך על קביעת הגוף, ללא קשר לשאלה אם ההחלטה היא נכונה מבחינה רפואית-מקצועית אם לאו.
וועדת הערר הבהירה, כי בעוד שבעבר הוכר קשר בין כאבי גב מהם סבל התובע לבין התאונה, אין להכיר בקשר בין שינויים נווניים שהתפתחו לאורך השנים אצלו ואשר הובילו לניתוח משנת 2019 לבין התאונה, ומדובר בקביעה שאינה עומדת בסתירה להכרה המקורית של המל"ל בתאונה, כאשר ככל שהתובע חולק עליה בפן הרפואי-מקצועי, אין בכך כדי להקנות לו זכות להבאת ראיות לסתור.
...
סבורני כי בענייננו התובע לא הצביע על טעמים המצדיקים מתן רשות להבאת ראיות לסתור.
גם אם נניח שהועדה המחוזי לא נתנה את דעתה לשאלת הקשר הסיבתי בין הניתוח לבין התאונה (או אף סברה שקיים קשר כזה), הרי שהעובדה שוועדת העררים עשתה זאת והגיעה למסקנה בדבר העדר קשר סיבתי, אינה בגדר טעם המצביע על ליקוי מהותי בהליך (כפי שעצם העובדה שוועדת ערר מחליטה שוועדה מדרג ראשון טעתה, אינה מהווה כשלעצמה טעם להבאת ראיות לסתור).
סוף דבר
הבקשה נדחית.
