ועדה רפואית בסמכות בית הדין לעבודה

בהקשר זה קבע בית הדין הארצי לעבודה בבר"ע (ארצי) 194/06 יונה פלג – המוסד לביטוח לאומי (22.2.06) כדלקמן: "חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995, קובע בסעיפים 122-123 את זכותו של הנפגע מהחלטת ועדה רפואית, לערור עליה בפני ועדה רפואית לעררים. סמכותו של בית הדין לעבודה לידון בעיניין קמה רק שעה שהוועדה הרפואית לעררים סיימה לישב על המדוכה. המחוקק הגדיר את תחום סמכותו של בית הדין לידון בערעורים על החלטות הוועדה הרפואית ולא מצא לכלול תוך כך פנייה לבית הדין על החלטות ביניים של ועדה רפואית או פניה לבית הדין בבקשות ביניים שונות שעה שהועדה עודנה דנה בעיניין. כלל יסודי בשיטת משפטנו, כי זכות העירעור הנה זכות מהותית ועל כן קיומה טעון הענקה מפורשת בחוק. מקום שלא נקבעה זכות ערעור בחוק היא אינה קיימת". (ראו גם: בר"ע (ארצי) 9689-05-14 ברמר – המוסד לביטוח לאומי (22.6.14)).

...

נימוקים המצדיקים שינוי החלטתה של ועדה רפואית, בדבר קיומו של קשר סיבתי או שלילתו, עשויים בין היתר - ולא כרשימה סגורה - להיות אלה: שינוי העיתים; שינוי הנסיבות, לרבות גילוי עובדות חדשות שלא היו ידועות קודם לכן ושלא ניתן היה לבררן במועדן; שינוי במצב בריאותו של הנפגע; קביעת הוועדה הרפואית לפיה הנתונים המצביעים על קיומו או של קשר סיבתי, או תנאים השוללים קיומו, אינם מספיקים כדי לבסס מסקנה מוצקה דיה 5[5].

מן הכלל אל הפרט לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בפרוטוקולי הוועדה, בחוות דעת היועצים שעמדו בפניה וכן במכלול החומר שבתיק הגעתי למסקנה, כי בנסיבות הייחודיות לתיק דנן, דין הערעור להתקבל, כפי שיפורט להלן.

סוף דבר אשר על כן – הערעור מתקבל.

סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן – חוק בית הדין לעבודה) קובע כי לבית הדין סמכות ייחודית לידון "בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];" ההלכה שנקבעה בבית הדין הארצי היא כי בין שירות בתי הסוהר לסוהר קיימים יחסי עבודה, ולכן תובענות המוגשות בידי סוהרים שעילתן יחסי העבודה באות בגדרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה.

כך, לטענת התובע, הנתבעת לא טירחה לבצע התאמות ו/או לשבצו לתפקיד מתאים חרף המסמכים הרפואיים שהציג וחרף החלטת הועדה הרפואית להעסיקו תחת מיגבלות; הנתבעת לא זימנה אותו לשיחת שיבוץ ו/או התאמה לעבודה במיגבלות; הנתבעת החליטה לחייב אותו לשוב לעבודתו גם אם היה בכך כדי לפגוע בו, הנתבעת נהגה באופן מבזה ומשפיל בתובע והתעמרה בו (ס' 59 – 76 לכתב התביעה).

...

בנסיבות אלה, רכיבי תביעה אלה הינם בסמכותו העניינית והיחודית של בית הדין והבקשה למחיקתן על הסף – נדחית.

סוף דבר: הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת בחלקה: התביעה לפיצוי בגין התעמרות בעבודה, עוגמת נפש והפרת חובת תום הלב של הנתבעת במקום העבודה (ס' 59 – 76 לכתב התביעה) – נמחקת על הסף.

הבקשה לסילוק על הסף של התביעה לפיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה ופדיון ימי מחלה לרבות פיצוי הלנה (ס' 53 – 58 לכתב התביעה) – נדחית.

תביעה לשכר עבודה לחודשים ינואר ופברואר 2022 או "ימי מחלה בלתי נמנים": לטענת התובעת במהלך שנת 2020 היו מספר תקופות שבהן היא שהתה ב"תקופת מחלה מאולצת" שאינה נמנית במניין ימי המחלה משום שהמתינה לקיומן של ועדות רפואיות ולהחלטותיהן בעיניינה.

בעיניין זליג נדונה בהרחבה שאלת סמכותו של בית הדין לעבודה לידון בעילה מכוח הוראת חוק ספציפי המקנה את סמכות הדיון בה לבית הדין לעבודה, כגון הוראת סעיף 14 לחוק שויון הזדמנויות בעבודה, והיא נשללה במפורש כל אימת שהדיון מצריך הזקקות לאותם נושאים שהוחרגו בסעיף 93א לפקודת המישטרה או בסעיף 129(א) לפקודת שירות בתי הסוהר, כבעניינינו.

...

כללם של דברים, הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת באופן חלקי.

עילות התביעה שעניינן תשלום שכר עבודה ודמי ביגוד מצויות בסמכותו של בית הדין ולגביהן הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

לנוכח תוצאת הדברים, ולא בלי היסוס, החלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.

אקדים ואומר, כי בכל הנוגע לקביעותיה המקצועיות של הועדה הרפואית לעררים, כלל ידוע הוא, כי בית הדין לעבודה אינו נוטה להתערב בהן, כל עוד לא נפל בהליך פגם של ממש.

גם הקביעה האם ישנה החמרה אם לאו זו שאלה רפואית מובהקת אשר נתונה לסמכותה של הועדה הרפואית ולא לבית הדין לעבודה, ומשקבעה הועדה, כי לא קיימת החמרה במצבו של המערער, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתה זו. על הועדה לקבוע על פי הממצאים שמצאה האם חלה החמרה במצבו של המערער לעומת מימצאי הועדה הקודמת שהיתכנסה בעיניינו, וניתן ללמוד מהחלטת הועדה נשוא דיוננו, כי העריכה את מצבו של המערער נכון למועד בדיקתה, ולא מצאה החמרה במצבו ביחס לנכות הצמיתה שנקבעה לו. על פי הממצאים הקליניים והדימותיים.

...

הוועדה הוסיפה כי הסתיידויות של לגמנט ארוך ושל שינויים של זיזים ואסטיופיטיים במספר רווחים אינן קשורים לאירוע החבלה ולכן היא סבורה כי "התמדה של תלונות על כאבים מיוחסת אליהן ולא ממצאי התאונה שחלפו בעת שנקבעה נכות בגין הראש בלבד". תשומת לב כי גם בהליך ההחמרה הקודם הוועדה לעררים מיום 10.04.09 התייחסה לממצאי בדיקת ה CT מתאריך 24.03.09 ומציינת "ללא ממצא חבלתי, בלט מינורי בגובה C4-5,C3-4, ללא מעורבות מבנים עצבים". בניגוד לטענת המערער הוועדה לעררים אז בהליך ההחמרה שללה נכות לא רק בשל העדר ממצאים קליניים אלא גם נוכח ההסבר כי המדובר בשינויים ניווניים עת ציינה "ללא ממצא חבלתי שינויים דיסקופתיים מינימאליים ללא מעורבות מבנים עצבים". לסיכום, שוכנעתי כי הוועדה ניתחה, לפי שיקול דעתה הרפואי את מצבו של המערער יחד עם התיעוד הרפואי שהונח לעיונה, הממצאים הקליניים והממצאים הדימותיים.

מדובר במסקנה רפואית נהירה ומבוססת, ולא מצאתי טעם להתערבות בית הדין בהחלטת הוועדה.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.

עוד העלה התובע שורה של טענות כלליות כלפי היתנהלותו של המוסד לביטוח לאומי וכלפי התנהלותן של הועדות הרפואיות בקביעת אחוזי הנכות הרפואית, ומובן כי טענות אלה אינן יכולות להידון במסגרת הליך של תביעה קטנה, וכי הסמכות לידון בטענות הנוגעות לקביעות הועדות הרפואיות היא סמכות ייחודית של בית הדין לעבודה.

...

לאור כל האמור לעיל שוכנעתי כי הנתבע לא פעל כנדרש לזימונו של התובע לדיוני ועדת הערר ולא טרח ליידע את התובע בהשלכות של היעדר התייצבות.

לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הנתונים ואת חלקו של התובע, וכן את האפשרות שהיה בוחר לפנות לבית הדין גם לו התקיים הדיון בנוכחותו, אני סבורה כי יש לקבוע פיצוי סמלי על סך של 500 ₪ בגין הטרחה שנגרמה לתובע.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.