בעיניין זה היתייחס בית הדין לפסק הדין של בג"ץ בעיניין וויס (בג"ץ 296/83 וויס מאיר נ' הוועדה הרפואית לעררים, יב 95 (1983); להלן: "בג"ץ וויס") שדן בסוגיית שינוי החלטה של ועדה מדרג ראשון בידי ועדה לעררים מכוח תקנה 20 לתקנות מס הכנסה (קביעת אחוזי נכות), תש"ם-1979, שנוסחה דומה לנוסחה של תקנה 30 לתקנות.
...
דיון והכרעה
לאחר שקילת טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות, כמפורט להלן.
לאור כל האמור נראה לנו שהוועדה הרפואית לערעורים, שעה שבא לפניה ערעור של המערער, הייתה חייבת להתייחס אך ורק לשאלת יישומה של תקנה 15, ולא למומיו ולחוליו של המערער; הוועדה לערעורים חייבת לדון בנושא שהובא לפניה, ומשלא היה ערעור על הקביעה הרפואית, ובלשון בית-המשפט העליון "על מומיו וחולייו" של המבוטח, לא היה עליה לבדוק מחדש את המערער, אלא לבחון את הפעלת תקנה 15 לאור הממצאים הרפואיים שהיו לפניה יחד עם דו"ח ועדת הרשות".
סוף דבר
כעולה מפסיקת בית הדין הארצי בעניין שמש ובעניין ועקנין – לא הייתה הוועדה מוסמכת לדון בשאלת נכותו של המשיב מקום בו הערר הוגש על שאלת הפעלתה של תקנה 15 בלבד, שהיא שאלה שאינה מצריכה בחינה רפואית, ואין נפקא מינה האם הערר הוגש ע"י המבוטח או ע"י המוסד.
