ויתור כתובה של אלמנה בהסכם ממון מאוחר

בשל חשיבותה ומרכזיותה של הכתובה בדיני האישות היהודיים, ביקש המחוקק הישראלי למנוע פגיעה במעמדה, עמד על כך פרופ' רוזן-צבי: "...שמר המשפט הישראלי על מעמדה המשפטי של הכתובה בכלל ושל עיקר הכתובה בפרט עקב מעמדה המיוחד בדין העברי ואי-היותה ניתנת להתנאה..." (א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ח) 325.

לפי תקנה זו, כאשר עולה סכום הכתובה על שווי מחצית העיזבון – בידי היורשים הזכות לשלם לאלמנה את שווי מחצית העיזבון ולמחוק את החוב בגין הכתובה.

לשיטת בית המשפט המחוזי: "בהסכם הממון ויתר אמנם כל צד על טענת זכות לגבי נכסיו של בן זוגו, הן הנכסים שהיו קיימים כשנעשה ההסכם, והן אלה שירכוש כל בן זוג בעתיד, אך אין זה אומר שוויתור זה נוגע להתחייבות שיתחייב בן זוג כלפי רעהו לאחר חתימת ההסכם, והרי הכתובה היא התחייבות של המנוח כלפי [המבקשת – מ"נ] שנעשתה לאחר חתימת ההסכם.

הנימוק הכרונולוגי: האם יכול הסכם ממון מוקדם לגבור על כתובה מאוחרת את הדגש בעיניין אומד דעת הצדדים יש לשים, לדעתי, על הסכם הממון כשהוא נקרא יחד עם הכתובה, ולא על הצוואה.

...

המסקנה המתבקשת היא אפוא, כך טענה המבקשת, שבית המשפט לענייני משפחה שגה עת ששלל ממנה את כתובתה.

בית המשפט קמא פנה אפוא לפרשנות הצוואה והגיע למסקנה שרצונו של המנוח היה להסדיר את כלכלתה של המבקשת בצורה נאותה על ידי הכספים והנכסים שהעביר לה בהסדר הממון ובמנה שהוריש לה בצוואתו, ולא התכוון שדמי הכתובה יבואו בנוסף על כספים אלו.

הדברים הוסברו היטב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק (גדול) פלונית נ' פלוני 1-21-4979 (לא פורסם, 8.2.2005): "מבחינת ההלכה והחוק יש מקום להבדיל בין הכתובה שהיא חוב מוחלט שאיננו תלוי בדעתו של המתחייב לבין חוב תוספת כתובה שיש להתחשב באופן מלא בדעתו של המתחייב בשעת כתיבת הכתובה שיכול לומר כי על דעת שתגבה ממנו ביציאתה את כל המגיע לה עפ"י חוק יחסי ממון לא היה צריך לתת לה תוספת ולא התכוון לתת לה תוספת. נראה לנו שגם אם כיון המחוקק לעיקר כתובה לא כיון לתוספת כתובה." (ההדגשות שלי – מ"נ).

דעתי היא שתניות אלו בתוספת מכלול הנסיבות מביאים למסקנה הפרשנית כי יש לראות בהסכם הממון כהסכם הכולל תניה לפיה אין בהסכם הכתובה, שייחתם במועד הנישואין, כדי ליצור התחייבות כלשהי של המנוח כלפי המבקשת, זולת ההתחייבויות הקוגנטיות הנובעות ממילא מן הכתובה.

בשל חשיבותה ומרכזיותה של הכתובה בדיני האישות היהודיים, ביקש המחוקק הישראלי למנוע פגיעה במעמדה, עמד על כך פרופ' רוזן-צבי: "...שמר המשפט הישראלי על מעמדה המשפטי של הכתובה בכלל ושל עיקר הכתובה בפרט עקב מעמדה המיוחד בדין העברי ואי-היותה ניתנת להתנאה..." (א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ח) 325.

לפי תקנה זו, כאשר עולה סכום הכתובה על שווי מחצית העיזבון – בידי היורשים הזכות לשלם לאלמנה את שווי מחצית העיזבון ולמחוק את החוב בגין הכתובה.

לשיטת בית המשפט המחוזי: "בהסכם הממון ויתר אמנם כל צד על טענת זכות לגבי נכסיו של בן זוגו, הן הנכסים שהיו קיימים כשנעשה ההסכם, והן אלה שירכוש כל בן זוג בעתיד, אך אין זה אומר שוויתור זה נוגע להתחייבות שיתחייב בן זוג כלפי רעהו לאחר חתימת ההסכם, והרי הכתובה היא התחייבות של המנוח כלפי [המבקשת – מ"נ] שנעשתה לאחר חתימת ההסכם.

הנימוק הכרונולוגי: האם יכול הסכם ממון מוקדם לגבור על כתובה מאוחרת את הדגש בעיניין אומד דעת הצדדים יש לשים, לדעתי, על הסכם הממון כשהוא נקרא יחד עם הכתובה, ולא על הצוואה.

...

המסקנה המתבקשת היא אפוא, כך טענה המבקשת, שבית המשפט לענייני משפחה שגה עת ששלל ממנה את כתובתה.

בית המשפט קמא פנה אפוא לפרשנות הצוואה והגיע למסקנה שרצונו של המנוח היה להסדיר את כלכלתה של המבקשת בצורה נאותה על ידי הכספים והנכסים שהעביר לה בהסדר הממון ובמנה שהוריש לה בצוואתו, ולא התכוון שדמי הכתובה יבואו בנוסף על כספים אלו.

הדברים הוסברו היטב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק (גדול) פלונית נ' פלוני 1-21-4979 (לא פורסם, 8.2.2005): "מבחינת ההלכה והחוק יש מקום להבדיל בין הכתובה שהיא חוב מוחלט שאיננו תלוי בדעתו של המתחייב לבין חוב תוספת כתובה שיש להתחשב באופן מלא בדעתו של המתחייב בשעת כתיבת הכתובה שיכול לומר כי על דעת שתגבה ממנו ביציאתה את כל המגיע לה עפ"י חוק יחסי ממון לא היה צריך לתת לה תוספת ולא התכוון לתת לה תוספת. נראה לנו שגם אם כיון המחוקק לעיקר כתובה לא כיון לתוספת כתובה." (ההדגשות שלי – מ"נ).

דעתי היא שתניות אלו בתוספת מכלול הנסיבות מביאים למסקנה הפרשנית כי יש לראות בהסכם הממון כהסכם הכולל תניה לפיה אין בהסכם הכתובה, שייחתם במועד הנישואין, כדי ליצור התחייבות כלשהי של המנוח כלפי המבקשת, זולת ההתחייבויות הקוגנטיות הנובעות ממילא מן הכתובה.

ביום י"ד בחשון תשפ"א (1.11.209) הגישה המבקשת תביעת כתובה, לדבריה הסכם הממון לא אושר בבית הדין והכתובה המאוחרת להסכם גוברת על ההסכם.

ובפתחי תשובה ציין לדברי החוות יאיר (סימן נ) שלימד זכות על שטרי סילוקים דידן וסיים כיון שכל השיטרי סילוק שנכתבים בלשון הודאה, שמודה הוא שסילק עצמו ולכן אין לפקפק בהם, דאמרינן שדודאי סילק באופן המועיל, ואפילו אם לא עשה כן מהני הודאתו בזה ע"ש. אמור מעתה, כי וויתור המבקשת על כתובתה כמוהו כסילוק ולכן אינה יכולה עוד לתבוע את תוספת הכתובה שהרי מעולם לא זכתה בה. מחילה הדדית בדבר שלא בא לעולם וכיוצא בזה דנו בפסקי דין רבניים (חלק א עמוד 298) אודות זכויות אלמנה כאשר בהסכם ממון שקדם לנישואין וויתרה האלמנה על זכויותיה, וכתבו שם דמהני המחילה אף בדבר שלא בא לעולם, וראיה לדבר מדברי הרמ"א (סימן רט סעיף ח) שכתב, יש אומרים דאף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מכל מקום אם הוא גם כן רוצה לקנות מקני גם כן, ולכן שנים שהקנו זה מזה [.

...

יחסי הצדדים ידעו עליות וירידות לרבות צווי הגנה ותלונות הדדיות, וביום ה' באדר תשע"ו (15.3.16) הגישה המבקשת תביעת גירושין, אך בסופו של דבר התיק נסגר.

עוד ציינה כי סך הכתובה גבוה מדירת המשיב והדבר מלמד כי כוונתו הייתה להותיר למבקשת קורת גג. מנגד טוענים המשיבים כי מאחר והמבקשת מחלה על כתובתה בהסכם הממון שנחתם כדין, יש לדחות את תביעת הכתובה.

ומה שחפץ ב"כ המבקשת ללמוד מבית הדין בתל אביב (תיק 1133121/5) שחייבו את המשיב בכתובה למרות הסכם הממון, יש לדחות במדוכ'ה שהרי המבקשת עדיין לא מחלה על כתובתה בשעת ההסכם, וכפי שמפורש בפסק הדין שם שדנו בנוסח ההסכם לפיו 'ככל שתימסר הודעת פירוד האישה תמחל על כתובתה' הרי שרק בעתיד תמחל המבקשת על הכתובה, ומאחר ובסופו של דבר לא הסכימה האישה למחול על כתובתה לפיכך דן בית הדין לגופו של ענין, מה שאין כן בנדון זה שפורש בהסכם 'האישה מוותרת במסגרת הסכם זה על כתובתה' (סעיף 7 ד) אספרם מחו'ל ירבון, ופשוט.

ששטר אחד מדבר על חיוב ושטר שני, מאוחר יותר, אינו מדבר על כך שאין חיוב, אלא שהחיוב נמחל.

לכן נראה כי הגם שביארנו בארוכה שאין לראות בהסכם ממון דנן כטומן בחובו ויתור על הכתובה, מכל מקום יכולת הגבייה של האלמנה תהיה מוגבלת בשל העובדה שסילקה עצמה מנכסי הבעל, ולכן במצב הידוע לנו בו אין כל מקור לגבות ממנו כתובתה, אלא מדירת המנוח, שכאמור, האישה מחלה על כל תביעה או טענה הנוגעת אליה, נראה שאין מקום ממנו ניתן לממש את תביעת הכתובה לפי ההלכה.

...

בשתי הדרכים דלעיל המסקנה תהיה שלתובעת מגיעה כתובה, אך לא תוכל לגבות זאת מהדירה ברח' [פ'].

דעתי אם כן, כאמור בסוף דברי, כי לא מצאנו כל עילה שתפסיד האלמנה את כתובתה.

אברהם צבי גאופטמן - דיין מסקנה לאור האמור לעיל, ביה"ד פוסק כי האשה זכאית לגבות כתובתה ע"ס 180,000 ₪.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏509827/11 בבית הדין הרבני האיזורי חיפה לפני כבוד הדיינים: הרב יוסף **** – אב"ד, הרב ישראל דב רוזנטל, הרב סיני לוי התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד נועם אפשטיין) הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד לימור פסטרנאק) הנידון: כתובה – במקרה שקדם לה הסכם ממון הכולל ויתור על הכתובה פסק דין

רקע ותמצית טענות הצדדים עניינו של פסק דין זה הוא הכרעה בשאלה, האם יש לדחות על הסף את תביעת הכתובה של האישה לאור הסכם הממון שנחתם בין הצדדים עובר לנישואיהם.

לטענת ב"כ האישה: לאור העובדה שהחתימה על הכתובה היתה לאחר החתימה על הסכם הממון, הרי שיש לתת תוקף להתחייבות המאוחרת – דהיינו החתימה על הכתובה.

הסכם נישואין הסותר תנאי כתובה הסכם ממון הסותר את חיובי הכתובה, נדון כבר בפד"ר א' עמוד 289, שם דובר על הסכם ממון בו היתה מחילה על זכות האלמנה להיתפרנס מן העזבון לאחר פטירת בעלה.

...

לטענת ב"כ האיש: כיוון שהוסכם שבמקרה של פקיעת הקשר לא יצטרך לשלם כתובה, הרי שיש לדחות את התביעה על הסף, ואין מקום כלל לדון בשאלה מי הגורם לפירוד והאם יש זכות לכתובה.

ואף שבכל כתובה איננו מקבלים טענה מעין זו, שיטען הבעל שלא כתבה אלא לכבוד בעלמא, ואף אם מדובר בסכום גבוה, וכפי שהאריכו הפוסקים (ועיין ביביע אומר ח"ג אבהע"ז סי' י"ג, כרכא דכולא ביה).

ואף שאיננו מקבלים טענה זו בדרך כלל לא מינה ולא מקצתה, וכפי תשובת הרשב"א המפורסמת ביחס לחתן הטוען שלא הבין מה שהתחייב בכתובה, אבל בנדו"ד שיש אומדנא דמוכח, וככל האמור, יש מקום גדול לקבל טענה מעין זו. המציאות בה הסכום הנקוב בכתובה אינו מבטא את ההתחייבות שבין הצדדים ופעמים שכותבים סכום גבוה לכבוד בלבד, עולה בדברי הרמב"ם (פרק כ"ג מאישות הלכה י"ד): מנהגות רבות יש בנדוניא, יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניא ביתר על דמיה בשליש או בחמיש או במחצה, כגון שתהיה נדוניתה מאה וכותבים שהכניסה לו מאה וחמשים כדי להרבות בפני העם וכשתבוא לגבות לא תגבה אלא המאה.

לסיכום, ביטול המודעות שבכתובה אינו מבטל את תוקף הסכם הממון הקודם לו, אף שעדיפותו על פני האמור בכתובה מיוסד על דין מודעא.