ויתור יורשים על פירות עיזבון לטובת אלמנת המנוח

השופט ויתקון: יורשי המנוח אליהו גולדמן ז"ל היו אלמנתו וחמשת בניו ובנותיו, ואלה חתמו על כתב ויתור נוטריוני, אשר בו ויתרו לטובת האם-האלמנה על פירות העזבון.

...

אך עם כל הכבוד לשופט המלומד, נראה לי שגם הנימוק עליו הסתמך פקיד השומה ושלא נתקבל, אף הוא בדין יסודו.

יהיו מניעי הבנים והבנות אשר יהיו (ואפשר להתייחס אליהם באהדה), נראה לי שאין החוק יכול לראות את תוצאת פעולתם בעין יפה, ובפרט שלענין התמיכה בהורים נתן את דעתו בהוראה אחרת, היא הסעיף 41 לפקודה.

משום כך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את השומה על כנה, אך מכיון שברור שאילו הסתמך המערער על הסעיף 84 לא היה צורך בעירעור זה, מן הדין שלא לפסוק לו הוצאות, לא כאן ולא בבית-המשפט המחוזי.

לרבות המגיע לאישתו על פי כתובה במידה שסכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר; (4) המגיע לבן-זוגו של המוריש על פי עילה הנובעת מקשר האישות, פרט לכתובה.

לדוגמה: אם בעיזבון המנוח נותרו 1,000 ש"ח בלבד, ולו חוב לעובדו בסך 1,000 ש"ח וחוב כתובה של 10,000 ש"ח ("בלבד") - שני הנושים יתחלקו בעזבון ביחס של 1:10 (לטובת האלמנה), ויתר היורשים לא יקבלו מאומה.

לא למותר להזכיר, ונניח לעת הזאת לשאלת חוב הכתובה דוקא, כי המשפט הישראלי נוקט בגישה "משערכת" גם ביחס לחיובים שלגביהם לא נקבעה תנית שיערוך מפורשת, שעה שהנסיבות מצדיקות לעשות זאת (לסקירה ראו רע"א 1015/01 בן ארצי יעקב 3079 מגדלי פירות ו-674 מגדלי הדרים נ' מדינת ישראל (10.5.11) פסקה 26 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה).

...

ומנגד, במישור המעשי-קונקרטי נקבע, כי השאלה אם במקרה מסוים ישוערך סכום הכתובה, ואם כן באמצעות איזה מנגנון, תוכרע לפי נסיבותיו הקונקרטיות של התיק הספציפי: "דומה כי אין מקום לקבוע מסמרות חד משמעיים לפיהם, ההכרעה תהא בכל מקרה לכאן או לכאן, דהינו, קביעה כי אין מקום להצמיד כתובה או קביעה כי יש להצמידה. סבורני כי יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו, וכפי שניתן אולי גם לראות בפסיקת בתי הדין הרבניים...

לטעמנו ברי כי אין להעלות על הדעת גישה שלפיה סכום הכתובה דנא יהיה עשרה שקלים חדשים, קרי – בפועל אפס.

סוף דבר סוף דבר אציע לחבריי כי לא ניעתר לערעור.

המבקשים ישלמו הוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח. השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה לפסק דינו המקיף והמשכנע של חברי השופט א' רובינשטיין.

לפיכך, מי שירשה את המקרקעין היא אלמנתו של המנוח, והיא העבירה אותם למערערות במכר ללא תמורה במסגרת הסכם אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בצו מיום 17.6.1932 יחד עם צוואת המנוח (להלן: הסכם העברת המקרקעין ו-צו בית המשפט המנדטורי בהתאמה).

הסכמים אלה באו לקיצם, בהתאם להוראותיהם, עם מותה של אלמנת המנוח בשנת 1938, ומאז כל סכום שהועבר למוסדות עץ-חיים מפירות המקרקעין לא הועבר מעזבון המנוח או מצוואתו אלא לפנים משורת הדין.

עוד קבע בית המשפט כי מכוח הוראות הסכם העברת המקרקעין ומכוח הוראות הצוואה, נוצר הקדש צבורי אשר העמותה ויתר המוסדות זכאים להנות מפירותיו, ואין ברשום הזכויות על שם המערערות משום ביטול ההקדש.

כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי בהתאם לחוק העות'מאני שחל במועד פטירת המנוח, לא ניתן היה להעביר את המקרקעין בצוואה אלא בירושה על פי דין בלבד.

העודף לסלוק ההלואות הנ"ל להון הקרן המזומן של העיזבון לידי האפוטרופסים ואחרי סלוק כל ההלוואות הנ"ל לטובת היורשת במשך כל ימי חייה וכל זמן (מילה לא ברורה) על כב' בעלה" (ההדגשות הוספו).

...

מה גם, שבמסגרת הערעור שלפנינו טוענים אותם גורמים כי דינו להידחות.

על כן, גם דינה של טענה זו להידחות.

לסיכום, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור ונחייב את המערערות לשאת בהוצאות המנהל המיוחד בסך של 10,000 ש"ח; ובהוצאות משיבים 5-4 יחדיו בסך של 10,000 ש"ח. השופט א' שטיין: אני מסכים.

לאחר מכן עידכן בא כוח הנושה המובטח את עמדתו והודיע: "מאחר וקיים פער מהותי לטובת תיק הפש"ר, לא היתה לי היתנגדות שהליך המימוש יעשה במסגרת הפש"ר במשותף על ידי שנינו". בדיון נכחו גם יורשי עזבון המנוח, ובא כוחם – מנהל העזבון עו"ד ישראל ציגנלאו ועו"ד שחר בן זינו.

המנוח והמבקשת הם בעלי זכויות של "בר רשות" בנחלה ועל כן לא נרשמה "משכנתא" לטובת הבנק אלא רק התחייבות לרישום "משכנתא". התחייבות שכזאת מאושרת על ידי רמ"י ויתר הגורמים הרלוונטים רק בגין הלוואות להשקעה במשק עצמו ולא עבור אשראי.

דיון והכרעה: ההחלטה בדבר מימוש הנחלה ניתנה בהיתחשב בהסכמות בין הנושה המובטח והנאמנת ובהסכמת הכנ"ר ובהעדר היתנגדות מצד כל יתר המשיבים – יורשי המנוח ואלמנת המנוח, כפי שמופיע בפרוטוקול הדיון מיום 16.7.20.

אין לקבל את טענת המבקשת לפיה, מאחר ומדובר בזכות שאינה "עזבונית" ואינה ניתנת להורשה, לכן מדובר בזכות שצריכה לעבור ליורש על פי הסכם המשבצת, באופן אוטומאטי, כשהיא נקייה מכל עיקול או שיעבוד או הגבלה אחרת.

זכות "בר רשות" הנה זכות רבת ערך שיש לה שווי כספי וניתן לעשות בה עיסקאות ולהפיק ממנה פירות וכן ניתן לשעבדה.

...

ב"כ היורשים טען (עמוד 11 ש' 19 לפרוטוקול): "... לגבי הנחלה, אני יודע שעמדת היורשים שהנחלה היא לא במסת נכסי העיזבון... למיטב ידיעתי, הנחלה היא לא במסגרת מסת הנכסים של העיזבון" בתום הדיון ניתנה החלטה כדלקמן: "לאור ההסכמות בין הנושה המובטח לבין המנהלת המיוחדת לעזבון המנוח ובהעדר התנגדות של יתר הצדדים ושל הכנ"ר, אני מורה על מינויים של עו"ד ניב זר ועו"ד מיכל גלבוע במשותף כבעלי תפקיד לצורך מימוש הנחלה, פרעון החוב הממושכן והפקדת היתרה לתיק הפש"ר מכוח שטר המשכנתא. לצורך כך רשאים בעלי התפקיד להגיש בקשות למתן הוראות ולצרף אליהן את עמדת בא כוח הכנ"ר. אין צורך לציין כי ככל שיש למי מהצדדים טענות לגבי הנחלה או לגבי אפשרות המימוש שלה במסגרת מימוש נכסי העזבון, רשאי להעלות את טענותיו במסגרת הליך המימוש.". ביום 23/7/20 במסגרת בקשה מס' 26 הגישה המבקשת "בקשה דחופה לביטול החלטה". החלטתי כאן , מתייחסת לבקשה מס' 26.

אשר על כן, אני מורה כדלקמן: אני מורה על דחיית הבקשה לביטול ההחלטה.

אני קובע כי הנושה, בנק לאומי, הינו נושה מובטח מכח שטר משכון שנרשם במשרדי רמ"י. על פי הסכמתם ובקשתם של הממשכנים – המבקשת ובעלה המנוח, והמבקשת מנועה מלטעון כנגדו.

עוד נטען כי למיטב ידיעת יורשי יהודה ז"ל, אלמנת המנוח חתמה אף היא על תצהיר הסתלקות מחלקה בעזבון המנוח לטובת יהודה עובר למתן צו הירושה, כפי שחתמו שלושת אחיו שהסתלקו לטובתו וכי תצהיר זה הוגש לבית המשפט ביחד עם תצהירי ההסתלקות האחרים טרם מתן צו הירושה "שאם לא כן לא היה נותן בית המשפט את צו הירושה כפי שנתן, שכן בבקשה למתן צו הירושה שהגישה כאמור אמה של התובעת עצמה, צויינו כל יורשי המנוח, לרבות אישתו. ברי אם כן כי לבית המשפט שנתן את צו הירושה הוצג גם תצהיר הסתלקות של אשת המנוח לטובת יהודה חי ז"ל וטענת התובעת בסעיף 8 לבקשת התיקון לפיה אביהם של המשיבים העביר את חלקה בירושה על שמו במירמה היא טענה שאינה הגיונית ובכל מקרה אינה מפורטת דיה כדי שניתן יהיה להתייחס אליה. בשל הזמן הרב שחלף ופטירתו של אביהם, יהודה חי ז"ל, לא עלה בידי המשיבים לאתר עד לרגע זה את תצהיר ההסתלקות עליו חתמה אשת המנוח, אך הם ימשיכו לנסות ולאתרו וכאמור פנו למזכירות בית המשפט בבקשה לעיין בתיק בית המשפט" (ס' 24 לכתב ההגנה).

במסגרת ההליך המקביל שניהלה התובעת נקבע כי אמה ידעה על חלקה בעזבון המנוח ונהנתה מפירותיו של העזבון לכל הפחות החל משנת 1994 וכי ידעה והסכימה להסכם הפשרה שנחתם אז).

בין טענות אלו, כאמור, הטענה לשהוי מצד התובעת בהעלאת טענותיה בתביעתה; טענה להיעדר יריבות – העדר מעמד חוקי של התובעת בהגשת הבקשה ( טענה שנסובה אחר השאלה האם התובעת נכנסת להגדרת "מעוניין דבר" לפי סעיף 72(א) לחוק הירושה, שהתשובה לה נגזרת בעיניינו מהשאלה האם הזכויות שקבלה מאמה מקנות בידיה "הנאה עקיפה" מהעזבון) ; טענה לוויתור של אמה על כל זכות בעזבון המנוח מכוח תצהיר עליו חתמה באיראן, עוד בחיי המנוח, בשנת 1947 (נספח 1 לתצהיר שהרם), ועוד.

...

טענות הגנה נוספות לאור מסקנתי כי לא עלה בידי התובעת להצביע על כל מרמה-הונאה-הטעייה מצד יהודה שיכולה להוות טעם לתיקון צו הירושה שניתן אחר עזבון המנוח (וזאת בהנחה שהתובעת לא זנחה טענה זאת בסיכומיה); לאחר ששוכנעתי בדבר האותנטיות של תצהיר ההסתלקות וכי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי זה ניתן ע"י אלמנת המנוח בהיעדר גמירת דעת מצדה; ולאחר שגם בטענות התובעת באשר בפגמים הצורניים שמצאה בתצהיר ההסתלקות מטעם אלמנת המנוח לא מצאתי כי יכולות לעלות כדי "עובדה חדשה" שהיה בכוחה כדי לגרום לבית המשפט המחוזי לתת צו ירושה שונה, וזאת לאור המצב החוקי והוראות התקנות הרלוונטיות באותה העת – הרי שדין תביעת התובעת להידחות, מבלי שימצא צורך להידרש לטענות הגנה נוספות להדיפת התביעה שהועלו תוך כדי ההליך.

סוף דבר התובענה נדחית.

לנוכח התוצאה, בהתחשב בקיומם של חמשה דיונים, התארכות ההליך (שתחילתו כאמור בחודש אוגוסט 2016) שנבעה במידה רבה מהתנהלות התובעת (שהגישה את התביעה לערכאה לא נכונה וכשהצדדים הנכונים להליך צורפו רק בשלבים מתקדמים) אני מורה כי התובעת תשלם לנתבעת 1 את הוצאות ההליך ושכר טרחת עורך דינה בסך של 50,000 ₪.