בבקשתו לא ציין העותר כי אימה של העותרת, אשר נכנסה בעבר לישראל, גם היא באשרת כניסה מסוג ב-1 סיעוד לצורך טפול בעותר, הפכה לימים לבת זוגו של העותר ומעמדה הוכר על ידי המשיב.
העותרים טוענים כי הנוהל האמור אינו חל בעיניין העותרת שכן בת זוגו של העותר, אמה של העותרת, קיבלה מעמד כידועה בציבור של העותר ובעלת תעודת זהות ישראלית ולכן אינה נחשבת עוד לעובדת זרה.
שכן בנוהל מצוין מפורשות כי "האיסור הוא על העסקה במקביל של שני בני מישפחה כאמור". יחד עם זאת, מוכנה אני להניח כי במסגרת שיקול דעתו של שר הפנים האם להעניק רשיונות ישיבה בישראל למי שאינו אזרח ישראלי, רשאי שר הפנים לקחת בחשבון את העובדה כי לעובד הזר קרוב מישפחה בארץ, גם אם אינו עובד זר. יצוין כי בסעיף 1.4 ל'נוהל הזמנת עובד זר מחו"ל', נוהל מס' 5.3.0001, שאינו הנוהל שבעניינינו, נוהל הזמנת עובד זר בתחום הסיעודי, נקבע כי "אין לאשר כניסה של עובד זר אשר לו בני מישפחה מדרגה ראשונה השוהים בארץ כדין או שלא כדין (בני מישפחה מדרגה ראשונה- הורים, ילדים, בני זוג). האיסור הוא על העסקה או ביקור במקביל של שני בני המשפחה" (מאתר משרד הפנים עולה כי הנוהל האמור עודכן לאחרונה ביום 22.6.2011).
...
מכל מקום, אין לי צורך להכריע איזהו הנוהל שיש להחילו על ענייננו, שכן ממילא מצאתי כי דין העתירה להידחות בשל חוסר ניקיון כפיים, הן בשל התנהלות העותרים למול משרד הפנים והן בשל התנהלותם בהגשת העתירה, ואבאר.
התנהלות מעין זו אין בידי לקבל.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל העתירה נדחית, ועל העותרת לעזוב את ישראל, על פי החלטת משרד הפנים מיום 24.3.2009.
