וועדה לא תקבל התנגדות של מי שבנה ללא היתר

בהתאם טען כי תוכנית הקונסטרוקציה בעמוד 14 למוצגי התובעים היא תוכנית שבוצעה לאחר שהחדר כבר היה בנוי וללא היתר כדין (עמוד 52 שורות 10 – 15): "זה חלק מההיתר שהוגש אחרי שהחדר ניבנה ורשום שם תוספת, בקשה להיתר לתוספת חדר, אבל אם נסתכל בתוכניות של הקונסטרוקציה הדבר הזה לא קיים. החדר לא קיים בתוכניות שאני קבלתי, זה הוגש לועדה, אני לא אמור לראות, הם בנו חדר ללא היתר והגישו היתר תוך כדי בנייה. " בהמשך טען כי אכן בנה ללא היתר וכי "היה תוך כדי שהוחלט, לרוב מחליטים בשוק להוסיף חדר, אנו עובדים ומתחילים לקבל היתר חדש, לא עוצרים. אפילו אם ידעו שצריך חדר, מתחילים לבנות ומגישים היתר כדי לא לעצור באמצע " (עמוד 56 שורות 15 -17).

הקבלן היתנגד להריסת החדר אבל הסכים לתקן על חשבונו, לפי תכנית שיכין אבי לוי (סעיף 50 – 51 לתצהיר).

לטענת התובע, "מנסור ושחר עבדו על הסכם, אני יודע ששחר עשה תיקונים והחתים אותנו על החוזה. לא קבלתי חוזה חתום ע''י הקבלן" (סעיף 54 לתצהיר) לדבריו, הקבלן ביצע את עבודות יציקת היסודות ללא שתיאם זאת עם איש וגם לא עם אבי לוי שלמעשה לא פיקח על העבודה (סעיפים 55 – 59).

ביום 16.6.14, יום לאחר שהתובעים חתמו על ההסכם, שלח עו''ד סרור לקבלן מייל אליו צירף את ההסכם (עמוד 67 למוצגי התובעים): "העברתי לך אתמול את ההסכם המקובל עלינו. אנ מבקש שתמלא תאריך של סיום העבודה. אלכס הודיע ליש יש כרגע שני בורות פתוחים בבית לא מכוסים או מגודרים. כמו שאתה יודע לאלכס ולשכנים ילדים קטנים והדבר מהוה סכנת נפשות. אני מבקשה כי תשלח באופן דחוף עובד שיגדר את הבורות." הקבלן השיב לו למחרת, 17.6.14 במייל (עמוד 67 למוצגי התובעים): "בקשר לבורות סגרתי היום". ביום 18.6.14 שלחה התובעת מייל לעו''ד סרור (עמוד 66 למוצגי התובעים): "אכן סגר את הבורות אבל לא מעבר לכך. לפי ההסכם הוא צריך להחזיר את המצב לקדמותו גם בחוץ וגם בפנים לתקן את כל הנזקים שנגרמו עקב בניה לקויה. אז איך מתקדמים מולו שיסיים את העבודה בהקדם" ביום 6.7.14 שלחה התובעת לעו''ד סרור מייל נוסף: "אנחנו כבר ב- 6.7.14 ואדון קבלן איננו. לפי בקשתך ה''קבלן'' ביצע עת העבודות בפרק 1+2 (עמוד 4 – בקובץ המצורף). פרק 3 – עבודות גמר – טרם בוצע". לאחר שמיילים אלו לא הואילו, ביום 15.2.15 נשלח לקבלן מכתב ממר לוי ובו כותב מר לוי (נספח 9 לתצהירו של מר סרור): "בהמשך לסיכום טלפוני עם הקבלן ולאחר תאום עם מישפחת פלטיני להלן העבודות אותן יש לבצע כדי להביא לסיום את חזוק ריצפת חדר הילדים בבית מישפחת פלטיני:... " העבודות המתוארות במכתב הן עבודות גמר של מילוי וצביעת סדקים, תיקונים קוסמטיים והוספת טוף על גבי יריעה פלאסטית.

...

סיכום על כן, משעלות בניית החדר הנוסף הועמדה ע''ס 148,000 ₪, אני מחייב את הנתבע 1, הקבלן בפיצוי התובעים, לאחר ניכוי אשמם התורם בשיעור 25% בסך של 111,000 ₪.

אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע 2.

כמו כן, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע 3 תוך חיוב התובעים בהוצאות משפט ושכ''ט עו''ד בסך כולל של 12,500 ₪.

ברע"פ 4961/18 זאהי אגבריה נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה – מחוז חיפה [פורסם בנבו] (5.09.2018) נקבע כך: "תכליתו של צו הריסה השפוטי היא סילוק בניה בלתי חוקית מעל לפני השטח, וזאת בכדי למנוע קביעת עובדות מוגמרות (רע"פ 146/18 חלבי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (‏8.2.2018)). לפיכך, עומדת משוכה גבוהה בפני נאשם, המבקש מבית המשפט להורות על עיכוב ביצוע צו ההריסה". [הדגשות לא במקור] נטל ההוכחה כי קבלת ההיתר קרובה מוטל על המבקש את עיכוב ביצוע צו ההריסה, ואין די בהעלאת טענות בעלמא בדבר קיומו של הליך תיכנוני כלשהוא (ראו: רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.12.2015)).

בקשתם של המבקשים הוגשה בשיהוי רב, כאמור לאחר כניסת הצוים לתוקף, וזאת מבלי שניתן כל הסבר המניח את הדעת למחדל זה תוך הסתפקות בהסבר כללי וסתום לפיו "הנאשמים לא יכלו להגיש את הבקשה לפני כן בשל נסיבות אישיות שמנעו מהם להיוועד עם בא כוחם" ומבלי שצורפה כל אסמכתא תומכת בענין זה. ניכר כי המבקשים, אשר בנו באופן לא חוקי וללא היתר, ממשיכים בדרכם עת לא מקיימים החלטות בית המשפט, לא מבצעים הריסת המבנה, לא מגישים בקשות במועד וגם לא מצרפים בהתאם לגזר הדין את האישורים הנדרשים, ובצדק רב נטען על ידי המשיבה, נראה שהם עושים דין לעצמם.

כל זאת, לצד היתנגדות השכנים לתכנית מחזקת אצלי את המסקנה כי עסקינן בתהליך שסיכויו אינם ידועים, אין צפי תיכנוני וההיתר אינו מצוי בהשג יד (ראו והשוו: רע"פ 885/23 רוני אנגל נ' מדינת ישראל- הוועדה המקומית לתיכנון ובניה עמק המעיינות‏ (13.02.2023); רע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' מוסא דכה (22.11.2009) (להלן: "ענין דכה"); רע"פ 1288/04 נימר נ' הועדה המקומית לתו"ב ירושלים [פורסם בנבו] (09.03.2004).

...

בנסיבות אלו, בהתאם ללשון החוק הברורה ורוח הפסיקה שהובאה, אני קובעת כי היתר הבניה אינו בהישג יד ולא קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את עיכוב ביצוע צו ההריסה.

סוף דבר לנוכח הוותק של העבירה, הרי שבהעדר אופק תכנוני ברור ומוחשי שעשוי להכשיר את המבנה, האינטרס הציבורי המחייב ביצוע צווי ההריסה לאלתר, וזאת כדי למגר עבירות של בנייה בלתי חוקית ולאכוף את צווי בית המשפט, גובר על האינטרס הפרטי של המבקשים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ביחס לטענות כנגד החברה – היזם על כך שלא בנה במגרשים משך שנים, קבעה הועדה כי אין לקבל את הטיעון שלפיו בשל היתנהלות יזם יש מקום לדחות תוכנית, ו"תיכנון לחוד וקניין לחוד".

לסיכום נושא זה, קובעת הועדה כי "נוכח הקביעה המקצועית הברורה – שלמעשה לא היה ממש חולק גם לא בחוות דעת העוררת והעוררים – שתוספת יחידות הדיור המוצעת בתוכנית לא תשנה באופן מהותי את המצב הקיים, הרי שאין הצדקה בדחיית התוכנית או בשינוי שלה, מעבר לנקבע בהחלטות הועדה המחוזית (במסגרתן הופחתו כאמור 2 קומות)". הועדה לא קיבלה טענות שהועלו ע"י החברה (המשיבה 3), ואשר משמעותן הייתה בקשה לביטול חלק מההחלטה בהתנגדויות, ונאמר כי החברה יכולה הייתה לבקש בקשת רשות ערעור ולא עשתה כן. מכל האמור, נקבע כי החלטת ועדת המשנה להתנגדויות אינה דרושה לתיקון, התוכנית נמצאה כראויה, אין מקום להתערב בהחלטות הועדה המחוזית לאשרה, והעררים נדחו.

...

העותרים מבקשים ללמוד מההלכה בדנ"מ 4753/19 – בעניין אפולוניה, כי יש לקבל את העתירה ולהשיב את העניין לוועדה.

סוף דבר מכל האמור עולה כי הוועדה המחוזית וועדת המשנה לעררים שקלו את השיקולים התכנוניים הרלבנטיים, בחנו את התוכנית ביחס לתוכניות קודמות ולמצב הקיים, הפעילו את שיקול דעתן התכנוני-מקצועי וערכו איזונים מתאימים, זאת לאחר התייחסות לכל הסוגיות המרכזיות.

אשר על כן, שתי העתירות נדחות.

כאמור, הועדה דחתה את ההיתנגדות של העותרת ואישרה את התכנית.

כמו כן, סעיף 27(ב) קובע כי אין הועדה המקומית מוסמכת לאשר בעתיד תכנית איחוד וחלוקה המהוה שינוי לתכנית מועדפת לדיור ואשר תשנה את היעודים שנקבעו בתמ"ל. כל תכנית עתידית שתכלול גם מקרקעין הכלולים בתמ"ל בגדר מיתחם איחוד וחלוקה חדש, על מנת להעניק למאן דהוא מיגרשי תמורה חדשים, תשנה בהכרח את התמ"ל. מכל מקום אם הועדה המרחבית סבורה כי היא יכולה ליזום תכנית עתידית אשר עומדת בתנאים של סעיף 27(ב) לחוק, הרי שלא צריך להוסיף לתמ"ל כל שינוי.

ההחלטה בדבר הכללת מקרקעין בתחום המיועד לאיחוד וחלוקה צריכה להיתקבל על בסיס שקולי תיכנון וקידום יעדי התכנית ואין הרשות רשאית לעשות כן מטעמים של פיצוי בעלי המקרקעין [עע"מ 9403/17 הנ"ל; בג"צ 6942/15 בן משה נ' הועדה הארצית לתיכנון ולבניה של תשתיות לאומיות (20.11.2016)].

הכלל הבסיסי לפיו לא יינתן סעד מינהלי למי שבנה שלא כחוק, ומשמעויות הבניה הבלתי חוקית, הן בהיבט הפלילי והן בהיבט המינהלי, נשארו בעינן.

...

שיקולי הוועדה היו מקצועיים ולא מצאתי כי נפל בהם פגם המצדיק את התערבותו של בית המשפט במסגרת הליך זה. לאור המפורט לעיל ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, גם לגופו של עניין לא מצאתי כי יש בטענות העותרת כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בהחלטת המוסד התכנוני הבכיר ובתכנית שאושרה ופורסמה.

לאור כל המפורט לעיל אני סבור כי גם לגופו של עניין העותרת לא הניחה בסיס לטענתה כי נפל בהליך או בהחלטה פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט לעניינים מנהליים.

אשר על כן העתירה נדחית.

בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, מז(3) 240 (1993) נקבע כי " קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח,  כי חתימה כלשהיא היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה – היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה ...שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך היתחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן ...והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון". ומן הלכה אל המקרה דנן.

כן הצהיר כי: "הנני מטיל את האחריות בגין המצוקה שהוכנסו אליה על הבן עוה"ד עאטף זועבי שניסה לקבל כספים שלא מגיעים לו. אני והאחים שלי לא הסכמנו לשלם מעבר למה ששלם אבי המנוח בשנות השישים ועורך הדין הנ"ל מיתעקש להמשיך ולהתנגד למאמצים שלנו לרשום את הקרקע הנ"ל על שמותינו" (סע' 7 לנ/3).

בהמשך נישאל מדוע הסכים לבוא ולהעיד לטובת הנתבע הוא השיב כך: " אתה יודע, כאשר חמזה היה מגשר בין אבא שלי לאבא שלך כדי שנפתור את הבעיה, נכון? שני אחים בחלקות האלה בנו בלי היתר, ואתה מיתנגד כל הזמן, והיית הולך לועדה ומתנגד, וכמה פעמים שלחת מכתב היתנגדות, נכון או לא נכון? עד עכשיו מצאנו פיתרון? אני כל הזמן עובד מולך, ומדבר איתך, ומכבד אותך" (עמ' 18 שורה 33-37).

...

לסיכום – אני מקבל את טענת העושק.

 לסיכום: דין התובענה להתקבל.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות ההליך בסך כולל של 50,000 ₪.